יום שישי, 22 בדצמבר 2006

ימי החנוכה: בין החשמונאים לפונדמנטליזם האסלאמי

עד כמה דומה המאבק של המכבים במתייונים למאבקים המתחוללים כיום בעולם האסלאמי. אילו לקחים ניתן ללמוד מההתרחשויות בימי החשמונאים לימינו אלו.

העולם המוסלמי, ממאוריטניה במערב ועד דרום הפיליפינים במזרח, נמצא היום במשבר זהות תרבותית. תופעה דומה למה שהתרחש, בזעיר אנפין, בתקופת הכיבוש הסורי-יווני של בית סלווקוס על ארץ ישראל לפני 2300 שנה.

התרבות והעולם המערבי הם המקבילים של התרבות והעולם היווני של אז. הפונדמנטליזם המוסלמי הוא המקביל לפונדמנטליזם של המכבים. ההתייוונות של החברה היהודית המסורתית של אז מקבילה להתמערבות של היום בחברה המוסלמית המסורתית.

ניסיון השלטת הדמוקרטיה והערכים המערביים על החברה המוסלמית המסורתית, נחשב בעיני הקנאים המוסלמים לפגיעה באסלאם, ממש כשם שניסיונות היוונים להשליט את ערכיהם על החברה היהודית המסורתית נחשב על ידי הקנאים היהודים לפגיעה ביהדות.

היוונים ניסו להשתלט על היהודים באמצעות משתפי פעולה מתייוונים, ממש כשם שהאמריקאים היום מנסים להשליט את ערכיהם על מדינות האסלאם באמצעות מנהיגים מתמערבים.

הכוחות הסדירים של מעצמות המערב מתקשים להתמודד עם הפנטיות ההתאבדותית של הקנאים המוסלמים, ממש כשם שהצבא המאורגן של בית סלווקוס התקשה להתמודד מול כנופיות הקנאים של המכבים.

אירן נפלה בידי הקנאים המוסלמים, אחריה נפלו סודן, ואפגניסטן. כרגע, אפגניסטן נמצאת שוב בידי המתמערבים, אך די ברור, שמדובר בתופעה חולפת. גם בעיראק העתיד הפונדמנטליסטי די ברור. כשם שהמכבים נלחמו בכוח האמונה הקנאית שאלוהים לצידם, כך נלחמים הקנאים המוסלמים בעולם כולו כיום.

לא מן הנמנע, שהסוף כנראה יהיה דומה אף הוא. כידוע, החשמונאים ניצחו, וחוללו מהפכה חומייניסטית ראשונה בהיסטוריה. אנו חוגגים את ניצחונם ההיסטורי בימים אלו. חלפו מספר דורות מועט ומנהיגי בית-חשמונאי נרגעו מהלהט המהפכני, והתייוונו בעצמם ללא כפייה מבחוץ…

לאור הלקח ההיסטורי, סביר להניח שגם המהפכות האסלאמיות יצליחו במדינותיהם, וכעבור מספר דורות, כשהלהט המהפכני יירגע, הרעיונות המערביים ישתלטו ללא כפיה.

מה יהיה גורל מדינת ישראל במהלך מלחמת התרבות הפנים-אסלאמית לא ברור. מה שכן ברור הוא שהכללים העתיקים המופיעים בתנ"ך לפיהם בצר להם: "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" וכשטוב להם: "וישמן ישורון ויבעט" חלים לא רק על יהודים המאמינים שאלוהים לצידם, אלא גם על בני דתות אחרות המאמינות שאלוהים בכיס שלהם. במלחמות תרבות, כל ניסיון כפיה הנתפס כאנטי-דתי רק מחזק את הקנאים הדתיים. התפרעותה של ארצות-הברית במזרח התיכון, ואי-יישוב צודק של הבעיה הפלשתינאית, משמשים כדלק לקנאים המוסלמים ברחבי העולם כולו.

אם העולם המערבי, וישראל בתוכו, רוצים לחזק את הכוחות המתמערבים בחברה האסלאמית, עליהם לתת ל’כוחות השוק’ הערכי בעולם האסלאמי לעשות את שלהם ללא התערבות, תוך הקפדה על הגינות ביחסים עם העולם המוסלמי, והימנעות מפעולות היוצרות תמיכה בפונדמנטליזם האסלאמי.

כמו-כן, על העולם המערבי לשפר את תדמיתו ואת האטרקטיביות שלו בעיני המתונים בעולם המוסלמי. כזכור, המתייוונים הפכו לכאלה מאחר שחשו שהתרבות היוונית גבוהה יותר, ויוצרת חברה טובה יותר. מתונים רבים בעולם המוסלמי לא רואים את ערכי המערב הנוכחיים (שלא כמו במאה ה-19) כאטרקטיביים בשל הניכור, בעיות הסמים והאלכוהול, ההתמסרות לכל סוגי התאוות והפומביות לה הם זוכים, ואובדן ערכי המשפחה. עם תדמית כזו, אין סיכוי רב להתחזקות ערכי המערב בעולם המוסלמי המסורתי.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)


יום ראשון, 19 בנובמבר 2006

הסיוט: אולמרט, פרץ, חלוץ, בוש והסולם האיראני

מי באמת יודע מה מסתתר מאחורי איומיו של אולמרט כלפי איראן? האם יש בהם משום דאגה כנה ואמיתית לעם היושב בציון, או שמא תעלול יחצ"ני חדש?

הסקרים מצביעים על כך שרוב מוחלט של צבור הבוחרים הישראלי היה רוצה בהחלפתם המידית של הטרויקה, ראש-הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ. הלחץ המופעל ע"י כלי התקשורת, התחקירים, הבג"צים, והצבור עצמו עומד להביא לקטיעה ידועה מראש של הקרירה הפוליטית של שלושתם.

מעבר לים, יושב לו הברווז הצולע, נשיא ארצות-הברית, ג’ורג’ בוש, שמפלגתו רואה בו אשם בכישלונה בבחירות. שלטונו אינו בסכנה, אך אין הוא רוצה להיזכר כנשיא הרפובליקני שכישלונו הקולוסאלי הביא נשיא דמוקרטי לבית הלבן. במהלך השנתיים הבאות, הוא ינסה לעשות כל שביכולתו על מנת להחזיר את תמיכת האמריקאים במפלגה הרפובליקנית.

אולמרט ובוש, שניהם הוכיחו את חוסר המעש שלהם וכנראה גם את חוסר האכפתיות שלהם כשאסונות פקדו את עמיהם: תושבי עוטף עזה, ותושבי הצפון שנאלצו ונאלצים לפנות לנדיבים כדי לקבל סיוע בזמן מלחמה, ובארצות-הברית הפגין משטרו של בוש חוסר המעש נוכח אסון הטבע שפקד את ניו-אורלינס. ניתן לשער ששני המנהיגים לא יתרגשו יתר על המידה עם הדרך למימוש שאיפותיהם האישיות תלווה בחוסר נוחות "מחויבת המציאות" לבני עמם…

בצר להם, חשבו, חשבו, ועוד פעם חשבו, מה לעשות? הספין התקשורתי, יליד ארצות-הברית, כבר אינו זר בארצנו. כל אירוע מקומי או בינלאומי, מקבל תפנית רצויה ע"י יועצי תקשורת מקיאווליסטיים ציניקנים. כל אדם בר-דעת (כפי שהפוליטיקאים שלנו אוהבים לומר) יודע שאולמרט לא ייתן לעובדות לנתק אותו מכסא ראש הממשלה. צריך רק למצוא את הספין המתאים. ככל שהמצב האישי שלו קשה יותר - כך אמור הספין להיות חזק יותר ומה חזק יותר מהתקפה על איראן, שתגרור את ישראל למלחמה, בא תובל ישראל שוב בידי הטרויקה?

אם יצליח ההימור הנוסף של אולמרט (ההימור הקודם בלבנון לא כל-כך הצליח…) ישכחו לו ולחבריו בטרויקה את מלחמת לבנון השנייה והקטנטנה ביחס. אם לא יצליח - תמיד יוכל להתנחם, שלא היה לו ולשותפיו לצרה, מה להפסיד… גם ידידו בוש עלול להרוויח בכל מקרה, שכן יוכל לטעון שעל ארצות הברית להגן על בעלת בריתה ישראל, ולתקוף את איראן, ולשנות את סדר היום בוושינגטון לקראת הבחירות של 2008.

אחמדינג’ד לא מכיר בזכותם של מהגרים יהודים בחסות הקולוניאליזם האירופאי לשלוט על תושבי פלסטין המוסלמים ולגרש מוסלמים אחרים. הוא אינו מתבייש בדעותיו ומביע אותם בכל הזדמנות. הוא שואף גם לאיראן בעלת יכולת הפקת אנרגיה גרעינית עצמאית, בלתי תלויה במעצמות הגרעיניות. האם יתכן שהוא מתבייש לספר, אפילו בפורומים חשאיים, שהוא מעוניין בהשגת נשק גרעיני - אותו נשק השמדה המוני, שמנהיגיה הדתיים של איראן חזרו והודיעו ששימוש בו מנוגד לאיסלם? עד כה לא סיפקו מחרחרי המלחמה הנלחמים ב"ציר הרשע" שום הוכחה שפניה של איראן להשגת נשק גרעיני.

אם ישראל תתקוף את איראן, כמובן שאיראן עם 11 מיליון חייליה (הצבא הגדול בעולם כיום) לא תשב בחיבוק ידיים. טיליה יהרגו אלפי ישראלים, אם לא יותר. בנוסף, התקפה של ישראל על איראן, יכולה להיתקל בתגובה רוסית, שכן רוסיה הזהירה את ישראל לבל תתקוף את איראן, הנמצאת בתחום חסותה של רוסיה. ארגון ה- SCO שהקימו סין ורוסיה ב-2001 כדי להתגונן מול התוקפנות האנגלו-סקסית על מרכז אסיה, רואה באיראן בת-חסות. כל התקפה על איראן עלולה לגרור את ארגון ה-SCO למלחמה, ויתכן שארצות הברית תראה זאת כהזדמנות להוכיח את מנהיגותה העולמית בחגיגת דמים מסורתית.

מי יזכור אז את מלחמת לבנון השניה או את עיראק… אולמרט ובוש יוכלו להיחשב בהיסטוריה המערבית כמו דה-גול וצ’רציל (אם ינצחו…).

יכול להיות שכל מה שכתבתי כאן הוא סיוט פרנואידי, אך אחריותם של אזרחי ישראל היא למנוע כל אפשרות שהסיוט הזה יהפוך למציאות. מי שבאמת רוצה להגן על תושבי ישראל שיספק להם מיגון נגד קאסמים וקטיושות, ובטחון כלכלי לאוכלוסיות חלשות. ואם הוא באמת חושש מנשק גרעיני בידי האויב - שיבנה בטובו מקלטים אטומיים בכל שכונה בארץ, כמו ששוויץ יצרה תוך דאגה לאזרחיה.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום שישי, 27 באוקטובר 2006

עד מתי זכרים-מיליטנטים יעלוזו?

במזרח התיכון לא חסרים זכרים-מיליטנטיים שלא נוקפים אצבע כדי לתמוך בחלשים בקרב עמיהם, אך באותו זמן משתמשים בטיעון ההגנה על זכויות העם שלהם כדי להרוג בעמים אחרים. מאין נובעת המיליטנטיות הזכרית הזו?

משחר המין האנושי, עדרים אנושיים חשו צורך בהגנה מהסביבה העוינת והפקידו את ביטחונם בידי זכרים שנאבקו על ההנהגה, ושזכו בטובות הנאה שונות ומשונות עם קבלת המשרה. לכאורה, כמעט ולא קיים הבדל בין עדרים אנושיים לעדרים של בהמות הסוואנה.

אך קיים הבדל עקרוני, לאו דווקא לטובת האדם; האדם והשימפנזים הינם המינים היונקים היחידים בהם קיימת אוכלוסיה זכרית מיליטנטית ניכרת הנהנית (באופן מודע או תת - מודע) לתקוף ולהרוג בעדרים זרים של בני-מינם, רק משום שהם זרים, למרות ששום סכנה ממשית לא נשקפת מהם. מכאן נובעת גם, כנראה, ההתלהבות הייחודית של הזכרים המיליטנטיים של המין האנושי ממשחקים קבוצתיים תחרותיים, דוגמת כדורגל וכדורסל, המהווים מעין סובלימציה של אותו יצר זכרי שמפנזי-אנושי.

בני-אדם כיצורים המודעים ליצריהם החייתים, ומתביישים בהם, מנסים בכל-דרך, לתרץ את התנהגותם החייתית ב’אידאלים נשגבים’ דוגמת דת ולאום. כל העדרים האנושיים (כמעט) מחנכים את ילדיהם על כך שהעדר שלהם-עצמם הינו אוהב שלום מאין-כמותו, והבעיה היא תמיד איזה עדר אחר בסביבה או במרחקים "המאלץ אותנו, בניגוד לרצוננו להילחם ולהרוג בו…". את תאוות ההרג הטבעית של הזכרים המיליטנטיים של המין האנושי מנסים בדרך-כלל להסתיר, אך היא מתגלה בכל כיעורה השימפנזי, שעה שהאידיאולוגיה השלטת בעדר מכשירה הרג כלשהו. ואז, לא משנה באיזה עדר אנושי של חיילים מדובר - הששון אלי קרב (בהנחה שהם הולכים להרוג ולא בהכרח להיהרג…) פורץ מבעד למסכה התרבותית אותה לובשים אותם זכרי-אנוש מיליטנטיים בעתות שלום. ההבדלים העיקריים בין זכרים מיליטנטיים מעדרים שונים הם במידת הדרור שהם נותנים לאינסטינקטים השימפנזים שלהם, ולמידת ההנאה שהם מרשים לעצמם להפגין בשל כך.

המלחמות הבלתי-פוסקות בין עדרים אנושיים מתורצות בימינו כהגנה על ביטחונם של העדרים מכריזי המלחמה, או בשם הצדק והזכויות של העדר מכריז המלחמה. קל להוכיח שאותם משטרים מחרחרי מלחמה לא מתעניינים בזכויות, בצדק, או בחייהם של העדרים האנושיים אותם הם מתיימרים לייצג: הפלשתינאים, בשם הצדק והזכויות שמגיעות להם, רוצחים ילדים חפים מפשע מהעדר הפולש, אך כמה הם השקיעו באופן יחסי ברווחת חייהם ושיקומם של הפליטים הפלשתינאים ברחבי העולם? המאבק האלים שלהם לזכויות העדר שלהם הינו מסווה לרצונם של הזכרים המיליטנטיים שלהם להילחם ולהרוג.

אין זה מפליא שהימין המיליטנטי מבית מדרשו של איבט ליברמן תומך גם בימין הכלכלי המפקיר את חלשי-העדר לחוקי הג’ונגל, בעודו משקיע את כל מירצו בהגנה על בטחונו המדיני של העדר. צביעות. אם מר ליברמן היה רוצה להגן על בני העדר היהודי שלו מפני האיום הגרעיני מהעדר האירני, הוא היה לפחות מתעניין גם בהקמת מקלטים אטומיים ברחבי המדינה. הוא אינו מעוניין בהגנה על העדר שלו. הוא מעוניין כמו הזכרים המיליטנטיים השליטים בעדרים אנושיים - שימפנזיים אחרים ברשיון להרוג. וכמו ג’ורג’ בוש בארצות-הברית, ואחרים רבים כמותו בהיסטוריה האנושית העקובה מדם - הדרך הטובה ביותר לזכרים מיליטנטיים מסוגו, להשיג את רשיון ההרג שלהם הוא להפחיד עד מוות את עדריהם שלהם, מהצפוי להם אם לא יהרגו בעדרים אחרים.

לא איבט ליברמן, לא אוסמה בין-לאדן, לא ג’ורג’ בוש, לא איסמאיל הינייה, לא מחמוד אחמדינג’ד ולא אדולף היטלר השקיעו כספים בהגנה על בריאותם ורווחתם של עמיהם כמו שהם השקיעו או היו רוצים להשקיע בכלי-משחית. כל האישים הללו התחזו למגיני עמם, אך הם היו מעוניינים בדבר אחד בלבד (באופן מודע או לא מודע): ברשיון להרוג!

מתי האנושות תפסיק להיכנע לזכרים המיליטנטיים הללו?

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום ראשון, 10 בספטמבר 2006

תוקם ועדת חקירה למחדלי העם

ציבור הבוחרים קיבל את מה שמגיע לו. השאלה היא לא מדוע נבחריו ומנהיגיו כשלו, אלא מדוע ציבור הבוחרים נכשל שוב ושוב בבחירתו.

המספר המגוחך של מפגינים שהגיע לכיכר רבין כדי לבקש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת מחדלי מלחמת לבנון השנייה, נתן תשובה לשאלת המפתח: מדוע כל שרשרת המחדלים התרחשה? לא רק הפוליטיקאים שלנו התאהבו בכיסאותיהם, גם רוב ציבור הבוחרים התאהב בכורסאות הטלוויזיה שלו, ושום דבר לא יזיז אותו משם, גם לא פעילות למען הרעיונות בהם הוא עצמו מאמין. הפוליטיקאים יודעים זאת, ומכאן הזלזול התהומי של נבחרי העם בנפולת הנמושות שבחרו בו.

אין צורך בוועדת חקירה שתחקור את מחדלי נבחרי העם ובכירי מערכת הביטחון. ועדת חקירה כזו לא תפתור כלום. היא אולי תעיף מספר ראשים לקול צהלת ההמון הפרוע, ובמקומם יבואו ציניקנים חדשים, בעלי תכונות דומות או גרועות יותר, כמו שקרה בעבר.

ועדת חקירה אפקטיבית יכולה להיות כזו שתחקור מה קרה לעם היושב בציון, שגרם לו להפקיר את מדינתו בנונשלנטיות בידי ציניקנים אינטרסנטיים הלועגים לו. על ועדה כזו לחקור את המחדלים הבאים:

1. כיצד קרה שציבור הבוחרים לא יצא לרחובות כדי לבלום את התעללות הממשלה במעוטי היכולת?

2. כיצד קרה שציבור הבוחרים נתן לממשלות האחרונות להתעלל בחולים סופניים?

3. כיצד קרה שציבור הבוחרים לא התמרד כנגד הלנת השכר המתמשכת וחסרת התקדים של עובדי הרשויות המקומיות?

4. כיצד קרה שציבור הבוחרים לא מחה כנגד התרחבות העוני והפערים החברתיים?

5. כיצד קרה שציבור הבוחרים תמך בראש הממשלה הקודמת, גם בגירוש מתנחלים, ובפינוי רצועת עזה ללא הסכם, מבלי לדעת מהי מטרתו הפוליטית?

6. כיצד קרה שציבור הבוחרים תמך במפלגות ובאישים שהיו ידועים (או לפחות חשודים) בשחיתותם?

7. כיצד קרה שבסקרים לפני הבחירות האחרונות התברר שציבור הבוחרים לא מייחס חשיבות רבה לשחיתות?

8. כיצד קרה שציבור הבוחרים נתן למערכת החינוך ומכוני המחקר להידרדר?

9. כיצד קורה שציבור הבוחרים זוכר את שמות החטופים, אך לא זוכר את שמותיהם של אלו שנהרגו במהלך החטיפה?

10. כיצד קרה שציבור המילואימניקים הקרביים לא ידע מה מצב הימ"חים?

11. כיצד קרה שציבור הבוחרים נתן לעבירות רכוש להתפתח לממדים מפלצתיים לאורך תקופה ארוכה ללא תגובה?

12. כיצד קרה שציבור הבוחרים אטם את אוזניו, עיניו, פיו וליבו לנוכח הדיכוי הקולקטיבי המתמשך והמחמיר של האוכלוסייה הפלשתינית?

13. כיצד קרה שציבור הבוחרים לא הזדעזע מההרג הבלתי מכוון של כמעט 400 ילדים לבנונים בשם ההגנה על בטחון ישראל?


אומה המתנהגת כמו שפחה חרופה וכנועה, אל תתפלא שמנהיגיה מתעללים בה ובשכנותיה.

ועל מנהיגי האומה כבר אמר הנביא מיכה: "שמעו נא זאת ראשי בית יעקוב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט, ואת כל הישרה ייעקשו. בונה ציון בדמים, וירושלים בעוולה. ראשיה בשוחד ישפוטו וכוהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה’ ישענו לאמור: "הלוא ה’ בקירבנו, - לא תבוא עלינו רעה." לכן, בגללכם, - ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, ט-יב).

ח"כ ליברמן הרואה עצמו אלטרנטיבה למנהיג הישראלי המצוי, אמר שישראל דומה היום יותר לרפובליקה של ווימאר מאשר לדמוקרטיה של צ’רצ’יל. משום מה, נראה לי, שהדמגוגיה בה הוא משתמש אינה צ’רצ’יליאנית. היא מתאימה יותר לשלטון שהחליף את רפובליקת ויימאר ואשר שנא את אותה רפובליקה לא פחות ממר ליברמן…

על ציבור הבוחרים בישראל להתעשת, לקחת על עצמו מעורבות רבה הרבה יותר בחיים הפוליטיים. אחרת, גורלה של ישראל יהיה נתון בידיהם של ציניקנים אינטרסנטים, או בעלי חזון מגלומנים דוגמת דובר הגרמנית המשופם מהמאה הקודמת.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום ראשון, 27 באוגוסט 2006

מזרח תיכון חדש – אנחנו כבר שם

כל הסטריאוטיפים של הצברים הישראלים משמשים כיום נגדנו: אנחנו כבר לא מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים ומנהיגינו נואמים נאומים לוחמניים המזכירים את נאומיהם של נאצר וערפאת במלחמות הקודמות...

מי שלא היה כאן עשרות שנים - לא היה מכיר את אזורינו. הסטריאוטיפים בהם השתמשו הצברים כדי לתאר את התנהגותם של הערבים - מתאימים היום להם-עצמם, לא פחות ואולי אף יותר מאשר לשכניהם הערבים. התהליך עדיין בעיצומו. ואילו הערבים, לפחות חלקם, מתאימים עצמם לסטריאוטיפים שבעבר היהודים הישראלים ניכסו אותם לעצמם. מעניין לאן הטרנד הזה יוביל.

אחד הסטריאוטיפים שהיו מקובלים מאד בחברה היהודית-אשכנזית-ישראלית לפני שנים רבות היה שההנהגות הערביות נושאות נאומים מתלהמים, מלאי פאתוס, תוך שהן מגדירות לעמיהן את המטרות המנותקות - מהמציאות של המאבק בישראל בהשראת "הדמיון המזרחי המפותח" דוגמת נאצר וערפאת.

ישראל לעומתם ניחנה, לפי הסטריאוטיפ, במנהיגות אנליטית, שקולה, לא מתלהמת. המנהיגים הישראלים נתפסו ככאלה שאינם נושאים נאומים מתלהמים בדרך-כלל. לאור מלחמת לבנון השנייה, נראה שהסטריאוטיפים החליפו צדדים. אולמרט ופרץ נשאו נאומים מתלהמים, מלאי פאתוס, תוך הצבת מטרות בלתי-ריאליות לחלוטין לכוחות הלוחמים, בעוד מנהיגי החיזבאללה נאמו באופן שקול, רגוע יחסית, ללא פאתוס משמעותי, וללא הצבת יעדים דמיוניים לכוחותיהם.

סטריאוטיפ נוסף אותו הדביקו הצברים של פעם לשכניהם הערבים היה: "הערבים מבינים רק כוח". ובכן, מי ברח מדרום לבנון בשנת 2000 ללא הסכם? מי ברח מרצועת עזה ב-2005 ללא הסכם? האם שני האירועים הללו היו קורים ללא הפעלת כוח מסיבית מצד הערבים? – מי פה מבין כוח? ישראל כמובן!

את מי צה"ל הפציץ ומפציץ, מדכא, אוסר ומשפיל עשרות שנים, אך רוחם לא נשברה? – נכון, הערבים הפלשתינאים, כמובן!

בעבר התגאתה ישראל ב-1948 שכוחותיה הצליחו לעמוד מעטים מול רבים. הפעם עשו זאת החיזבאללה. ישראל התגאתה בעבר ביכולותיהם של חייליה הפעם, לא בטוח, שהחייל הישראלי בתנאים חומריים זהים היה מתגבר על עמיתו מהחיזבאללה.

בעבר, ישראל התגאתה בכך שהיא מושיטה יד לשלום לכל שכנותיה ואילו עכשיו, סוריה כבר מספר שנים כמעט מתחננת לחדש את שיחות השלום אם ישראל. תגובת ישראל: "אסד חלש", "סוריה במצוקה", "אסד לא פרטנר", "שקודם סוריה תפסיק לתמוך בטרור".

בעבר, כלי התקשורת הערביים היו סמל לחוסר אמינות פתטי ממש, ואילו המדיה הישראלית הרשמית נחשבה לאמינה. היום הודעות דובר צה"ל, פעמים רבות, אמינות הרבה פחות מדיווחיה של תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה.

פעם, היה מקובל לחשוב, שישראל מתכננת את מלחמותיה בתחכום, תוך חשיבה מעמיקה, בעוד אויביה מפעילים כוח ועוד כוח, ללא מחשבה רבה - היום התהפכו היוצרות.

פעם, הערבים נחשבו למחרחרי המלחמה, וישראל למדינה החפצה בשלום והרוצה לפתור משברים בדיאלוג ישיר "ללא תנאים מוקדמים" - היום ישראל נחשבת למחרחרת מלחמה, ומטרפדת מאמצים דיפלומטיים ליישוב הסכסוך (למי שעוד לא יודע. החיזבאללה לא היה מעוניין במלחמה, אלא בחילופי אסירים. נקודה. ישראל הייתה מעוניינת במלחמה. המוטו היה משהו כמו: "סוף-סוף יש לישראל הזדמנות לנהל מלחמה צודקת - אז שתוותר עליה?")

נראה שהחיזבאללה והאיראנים למדו מאיתנו הרבה במשך השנים - ואילו אנחנו השתלבנו מנטאלית (הרבה יותר ממה שנדמה לנו) במזרח התיכון.

דוגמה נוספת, למי שלא הבחין בכך: האיראנים מנהלים את נושא הגרעין שלהם, באותם שיטות שישראל ניהלה את נושא ההתנחלויות שלה. לשני הפרוייקטים מעצמות המערב התנגדו. ובשני המקרים, הממשלות הנוגעות בדבר, המשיכו וממשיכות לקדם ולפתח את הפרויקט לפי ראות עיניהם, תוך כדי השתקת דעת-הקהל הבינלאומית על-ידי שימוש במילות הקסם "בואו נדבר".

האיראנים ראו שישראל הצליחה באופן זה לצפצף על הקהילה הבינלאומית, והחלטות מועצת הביטחון והם פועלים כרגע באותה שיטה עצמה לגבי פרויקט הגרעין שלהם. אפילו השיטה המבריקה של ישראל, לפיה היא בחרה את בעלת-בריתה (המאוד-חד-צדדית) ארצות הברית כמתווכת "הוגנת" – מועתקת בימים אלו לאיראן. ברית-המועצות, בעלת-בריתה הבלתי –מוצהרת של אירן, הודיעה שהיא מוכנה לשמש כמתווכת "הוגנת" בנושא הגרעין האירני. ממש העתקת השיטה הישראלית. נראה אם תוצאותיה ישאו פרי כמו שישראל הניבה.

מה עוד מצפה לנו?

אם האיראנים באמת מעוניינים בפיתוח פצצה גרעינית, שתהיה להם תוך 3 שנים, כמו שישראל טוענת, מדוע עוד לא החלו לבנות כאן מקלטים גרעיניים בכל חור (לפחות כמו בשוויץ)? במקום זה, קונים צוללות בעלות אופציה גרעינית. כנראה לא חוששים מוועדת החקירה שכנראה לא תקום אחרי מלחמה גרעינית כזו? או אולי חושבים בשחצנות אופיינית שצה"ל ינצח כמו תמיד, ואף טיל גרעיני לא יחמוק מכוחותינו, או אולי כוחותינו סומכים על ארצות-הברית שתסתבך במלחמה באיראן?

אולי ישנה עוד אופציה - לפיה קובעי המדיניות יודעים שאיראן לא מתכננת שום פצצה - וכפי שאמר האייטולה חמינאי - השימוש בפצצה גרעינית הוא מנוגד לאסלם. ואולי כל מטרתה של אירן, היא להיות חופשית בבחירת עתיד מקורות האנרגיה שלה ופיתוחם, כהתרסה מול הניאו-קולוניאליזם המערבי?

ומה עם הפלשתינאים?

מה יקרה עם גם הפלשתינאים יהיו מתוחכמים יותר? מה יקרה אם הם יוותרו על הרג נשים וילדים, ויסכימו למאבק בנוסח נלסון מנדלה? – הם לא יבקשו עוד חלוקת ארץ-ישראל המערבית לפי גבולות 1967, אלא יבקשו את ביטול האפרטהייד בשטחים, והשוואת מעמדם האזרחי (מבחינת מדינת ישראל) עם המתנחלים ביהודה ושומרון.

הם ידרשו את סיפוח השטחים למדינת ישראל, וסיסמתם תהיה "אדם אחד – קול אחד". צעד כזה מצידם ישים את ישראל, בעיני העולם, בדיוק באותה משבצת בו הייתה דרום-אפריקה לפני סיום האפרטהייד.

הגיע זמן לחשוב. אומנם מאוחר מדי להתחיל לחשוב, היה צריך לעשות זאת בזמנו של הרצל אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. את דעותיי בנושא כבר הבעתי במאמרים קודמים.

אני מקווה, אך לגמרי לא בטוח, שלא יעלו במוחותיהם של כמה קוראים לפחות, רעיונות מפלצתיים שיביישו את המסורת היהודית הקדם-ציונית, המוסרית יחסית, בת ח"י מאות שנים. רעיונות שנפוצו יותר בשפה הגרמנית. רעיונות שיצדיקו את השקפתו של אדולף היטלר, לפיה המוסר ההומאני הוא נשקם של החלשים, ולכן העם היהודי בגולה היה זקוק לו, אך כעם בעל עוצמה צבאית אדירה, אין לו כל צורך בו.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום שני, 14 באוגוסט 2006

השמאל הישראלי – קווים לדמותו

בימים אלה של טשטוש בין מה שמזוהה כ"ימין" לבין ה"שמאל" המיתולוגי והמושמץ. רונן סקלצקי ממפה את אגפי השמאל הישראלי, ומראה מי משתייך לשמאל ההומני, ומי רק רוצה להיקרא שמאלן, בעודו מחזיק בדעות פשיסטיות.

היסטורית המושג ‘שמאל’ מתחילה לאחר המהפכה הצרפתית, לפי סדר הישיבה באסיפה הלאומית. המלוכנים ישבו בצידו הימני של נשיא האסיפה, והליברלים בצידו השמאלי. עם עליית הסוציאליזם במאה ה-19 הפך המושג ‘שמאל’ זהה למושג ‘סוציאליזם’, ואילו מתנגדיו המלוכנים, הקפיטליסטיים, הדתיים והלאומניים נקראו ‘ימין’. כיום, ה’שמאל’ העולמי מייצג את ספקטרום ההשקפות הנובעות מתפיסות עולם חילוניות, סוציאליות, ואוניברסאליות, בעוד ה-’ימין’ מוגדר כמתנגדם של תפיסות אלו, בחלקן או במלואן.

השמאל הישראלי

השמאל הישראלי הוא שונה. לפי ההגדרות דלעיל, רוב הישראלים הרואים עצמם אנשי שמאל - אינם כאלו כלל ועיקר. השמאל הישראלי מאחד בתוכו מרכיבים שונים שרב המפריד ביניהם על המשותף.

ישנו מרכיב שמאל גזעני, וחבריו אינם מעטים. תומכיו נמצאים בו מאותן סיבות שהובילו אחרים לתמוך במפלגות הימין הקיצוני. הם פשוט רוצים מדינה יהודית נקייה מערביים עד כמה שניתן, ומעדיפים לעשות זאת בדרכים הומאניות יותר מאחיהם הימנים.

ישנו השמאל הפרו-פלסטינאי. בו חברים אנשים השונאים את תרבות העם אליו שויכו בעל-כורחם (לא את עצמם…), והם למעשה תמונת ראי של הימין. הם בעלי מוסר כפול. הם דורשים מהיהודים להתנהל ברמה מוסרית גבוהה - אותה אין הם דורשים מהצד בו הם תומכים.

וישנו אלמנט אגוצנטרי המהווה מרכיב מרכזי בשמאל הישראלי. הוא מייצג את הנהנתנים האגואיסטיים, הדואגים לעצמם בלבד, ולא רוצים ששום גורם יפריע את שלוות חייהם, ולפיכך הם מעוניינים במינימום מלחמות, ומקסימום צמיחה כלכלית. אם יתברר שיש מקום בו ניתן לחיות טוב יותר - הם יימשכו את הכסף ויעברו למקום אחר על פני הגלובוס.

ברוב המקרים, איש השמאל הישראלי מכיל בקרבו מינונים שונים של שלוש תתי-הקבוצות שתוארו, ומכאן נובע קיומם של ארגוני שמאל רבים כל-כך העוינים זה את זה.

ההומניסטיים

אך בשמאל הישראלי קיימת גם קבוצה שולית, קטנה מאד, ומובחנת משאר תתי-הקבוצות. שלוש הראשונות מתבססות על תועלתנות ברמה הפרטית, הלאומית או האוניברסאלית, בעוד קבוצה שולית זו מתבססת על ערכים מוסריים הומניסטיים כלל-אנושיים, צדק, הגינות, וחמלה אנושית. לצערי, אינני מכיר רבים המשתייכים אליה, ומדובר ככל הנראה בזן הולך ונעלם - ההומניסטים. הם אינם מפלים קבוצה לאומית או דתית כלשהי לטובה או לרעה. מטרתם לדאוג לרווחת המין האנושי כולו, ולתרום את חלקם הצנוע בתהליך האינסופי של שיפור האנושות - כאילו לקראת מטרה לא-ניתנת להשגה, בדמות גן-עדן עלי אדמות. הדרכים הלגיטימיות הן אלו הגורמות מינימום סבל ומקסימום אושר לאנושות כולה.

הם לוקחים בחשבון גם את הדורות הבאים של האנושות, וגם את עתיד הביוספרה. שכן, מטרתם להפחית את מידת הסבל של כל יצור המסוגל לחוש בסבל. רצח להשגת יעדים פוליטיים (הקרוי במקומותינו: מלחמה) ו/או הרג אגבי נמשך של חפים מפשע אינם בלקסיקון שלהם. ישנם לא מעט אישים במחנה השמאל הישראלי המתחזים ומתהדרים בנוצותיו של מחנה זעיר זה.

הסכסוך היהודי-ערבי והשפעת השמאל הישראלי על מצבו

רוב-רובו של השמאל הישראלי מעולם לא היה הוגן ביחסו לסכסוך הישראלי-ערבי (כמו בימין - אך מהימין בעל ההתנהלות השבטית אין לצפות לכלום). המרכיבים הגזעניים שבו לא ערערו מעולם על הלגיטימיות של אי-החזרת פליטי 48 לתחומי מדינת ישראל, על הפליית ערבים לרעה, הפקעת קרקעות מערבים, או על הרג ערבים חפים מפשע במהלך פעילות מלחמתית. המרכיבים הפרו-פלסטינאים מעולם לא התעמתו ערכית עם הערכים המובילים את החברה הפלסטינית, כמו: מעמד האישה, השחיתות הציבורית, ובראש וראשונה העדרה של תחושת אשמה בהנהגה הפלסטינית כשמדובר בהרג חפים מפשע על ידי תומכיהם הפוליטיים.

הכול נבחן אצל ההנהגה הפלשתינאית מנקודת השקפה פשיסטית, של טובת העם והמדינה שבדרך, וקולו המסתייג של השמאל הישראלי הפרו-פלסטינאי לא נשמע. גם המרכיבים האגוצנטריים של השמאל לא תרמו לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי, בכך שתמכו בנסיגות חד-צדדיות של ישראל מלבנון ומרצועת עזה, מהלכים שהתפרשו, בחלקם בצדק, כתבוסתנות, וחיזקו - ועדיין מחזקים - את האגפים המיליטריסטיים בדעת הקהל בעולם הערבי ("היהודים מבינים רק כוח"). הגורם היחיד בשמאל שהיה יכול לתת תרומה חיובית לפתרון הסכסוך, הוא הגורם ההומניסטי. מפאת שוליותו במחנה השולי ממילא של השמאל הישראלי, אין קולו נשמע ואין הוא מהווה אלטרנטיבה כלשהי. חבל.

תקווה

אני תקווה שיום בהיר אחד, לא רחוק מדי, תקום לה באזורנו תנועה יהודית-פלסטינאית הדוגלת בערכים של השמאל ההומניסטי העל-לאומי. תנועה זו, תנסה בדרכי-נועם, תוך רדיפת צדק ויחס של רחמים, לדבר לליבותיהם של תושבי האזור, על מנת להכשיר את הקרקע לכינונה של מדינה אחת על כל שטח ישראל-פלסטין. מדינה שתפעל למען עתיד משותף, הוגן ומכובד לכל תושבי האזור. אינני מאמין בשום פתרון אנושי אחר.

(המאמר הופיע ב-www.scoop.co.il . הפתיחה נכתבה בידי העורך ב-Scoop)

יום שלישי, 8 באוגוסט 2006

המלחמה בעיניהם

עוד משחר ההיסטוריה כולם יודעים כי "מלחמה זה רע", נא להכיר: איך נתפסת המלחמה בעיני הנביא ישעיהו, הרמב"ם, אלברט איינשטיין ואחרים.

המלחמה בלבנון נמשכת ונמשכת, אז לפני שמגיעים להידרדרות או למפנה מדיני, חשוב לדעת איך נתפס המונח מלחמה בעיני אנשי שם עוד מימי התנ"ך.

בתנ"ך, בספר ישעיהו (פרק מ"ה, פסוק ז’) נכתב: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע. אני ה’ עושה כל אלה". לפי הרמב"ם (1135-1204) בספרו "מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק י’) קיימת בפסוק זו הקבלה ספרותית. כשם שהחושך איננו ישות בפני עצמה, אלא חוסר ישות, דהיינו: העדר אור - כך גם הרע איננו ישות בפני עצמה אלא העדר שלום.

מטרתו של הרמב"ם הייתה לנקות את יוצר העולם מאחריות לרוע הקיים בו. לפי תפישתו זו, האל אחראי רק על יצירת האור והשלום, ואילו במקום בו אין אלוהים - יש חושך ורוע. משתמע מתפיסתו זו ש"העדר שלום הינו רע בפני עצמו", ואין האלוהים מעורב במצב זה.

הקבלה מעניינת מתקופתנו על הקשר שבין העדר אור להעדר שלום ניתן לראות בכך שאותם גורמים המעוניינים במלחמות, מעדיפים את כוחות החושך החשאיים, ואת ריחוקם של זרקורי התקשורת. כשחלק ניכר מאמצעי התקשורת פנו לנעשה בלבנון (בעל-כורחם של המעוניינים במלחמה זו) - נוצר חושך תקשורתי יחסי באזורים אחרים בעולם, שאפשרו לכוחות הרוע לפעול באין מפריע.

אין זה מקרה שמיד לאחר התחלת המלחמה בלבנון, והפניית תשומת הלב התקשורתית לשם, פתחו כוחות ממשלת סרי-לנקה בהתקפה מסיבית על הטמילים ההינדים, ממשלת הפיליפינים פתחה במתקפה על המורדים המוסלמים בדרום המדינה, ואילו בעזה גדל משמעותית מספר האזרחים שנהרגו. כמו שנאמר, החושך (התקשורתי) והרוע משרתים את מחרחרי המלחמה, ואילו הטוב, האור והשקיפות עושים חסד עם תומכי השלום.

להלן אסופה קצרה של ציטוטים מפי אנשי-שם המתייחסים למלחמה באשר היא:

בנימין פרנקלין (מחשובי האבות המייסדים של ארצות-הברית): "מעולם לא היו בנמצא מלחמה טובה או שלום רע".

ארנסט המיינגווי (סופר ועיתונאי אמריקאי ידוע 1899-1961): "לעולם אל תחשוב שמלחמה, לא משנה כמה הכרחית או כמה צודקת, איננה פשע".

מהטמה גנדי: "מה זה משנה למתים, ליתומים, ולחסרי הבית, האם ההרס המטורף נעשה בשם הטוטליטריות, או בשמותיהם הקדושים של החירות והדמוקרטיה?"

מרקוס טוליוס קיקרו (מדינאי, נואם מוכשר, ופילוסוף רומי 106-43 לפנה"ס): "שלום לא צודק עדיף על פני המלחמה הצודקת".

מרטין לותר קינג (מנהיג השחורים בארה"ב, חתן פרס נובל לשלום, 1929-1968): "התקווה היחידה שלנו היום טמונה ביכולתנו לרתום מחדש את הרוח המהפכנית, ולהיכנס אל עולם עויין לעיתים, תוך הכרזת איבה נצחית לעוני, לגזענות ולמיליטריזם".

דוויט ד. אייזאוואר (נשיא ארצות-הברית 1953-1961): "כל רובה שמיוצר, כל ספינת קרב שהושקה, כל טיל שנורה – מהווה למעשה, גניבה מאלו הרעבים שלא ניתן להאכיל, ואלו חסרי הלבוש - שלא ניתן להלביש".

גרגורי קלרק (פוליטיקאי שמרן בריטי עכשווי): "האם פצצות הן הדרך היחידה להצית את רוחו של האדם? – האם כוח הרצון האנושי הוא כל כך עלוב כפי ששתי מלחמות העולם הוכיחו?" .

ז’ורז’ קלמנסו (ראש ממשלת צרפת פעמיים במחצית הראשונה של המאה ה-20): "המלחמה היא עסק רציני מדי מכדי להפקידו בידי אנשי הצבא".

אלברט איינשטיין: "כל עוד קיימים גברים – תהיינה מלחמות".

אלברט איינשטיין: "אינני יודע מה יהיו כלי המלחמה בהם ייעשה שימוש במלחמת העולם השלישית, אך במלחמת העולם הרביעית ילחמו באבנים ומקלות".

רונלד רייגן: "ההיסטוריה הוכיחה שמלחמות מתחילות כשממשלות מאמינות שמחיר המלחמה הוא זול".

אלינור רוזוולט (מנהיגה פוליטית, אשתו של נשיא ארה"ב, 1892-1962): "אנו חייבים להתמודד עם העובדה לפיה או שכולנו נמות ביחד או שנלמד לחיות ביחד, ואם אנו רוצים לחיות ביחד - אנחנו חייבים לדבר".

איזק אסימוב: "אלימות היא המפלט הראשון של חסרי היכולת והכישרון".

הרברט הובר (נשיא ארה"ב בשנים 1929-33): "אנשים מבוגרים יחסית מכריזים על מלחמות. אך הצעירים הם אלו שיצטרכו להילחם ולמות"

ר. בקמינסטר פולר (איש חזון אמריקאי, 1895-1983): "או שהמלחמות לא יהיו עוד - או שהמין האנושי לא יהיה עוד".

ג’ינט רנקין (חברת הקונגרס הראשונה בארה"ב, 1880-1973): "אינך יכול לנצח במלחמה יותר מאשר אתה יכול לנצח ברעידת אדמה".

ארנסט המיינגווי (סופר ועיתונאי אמריקאי ידוע 1899-1961): "בימים ההם כתבו שזה טהור וראוי למות למען המולדת. אך במלחמה המודרנית אין שום דבר טהור או ראוי בגסיסה שלך. אתה תמות כמו כלב ללא שום סיבה טובה".

אלברט איינשטיין: "החלוצים של עולם נטול-מלחמות הם אותם צעירים המסרבים לשרת בצבא".

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום חמישי, 27 ביולי 2006

מלחמת לבנון השנייה: כרוניקה של מוות ידוע מראש.

השנאה לישראל היא תשתית הטרור והגרילה. שנאה זו מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. ישראל צריכה להפחיתה - אם חפצת חיים היא.

שוב, כמו ב-1982, ישראל מנצלת התקפה על אזרחיה כדי להכתיב לשכנה חלשה את תפיסת עולמה בעוצמה צבאית אדירה, תוך התגייסות ציבורית נלהבת מכל המפלגות הציוניות (כמעט). שוב נשמעים קולות העידוד והחנפנות ההדדיים בין מנהיגי הצבא לעורף האזרחי. כל הסתייגות מוקעת כתבוסתנות ופגיעה במאמצי המלחמה. כל ניסיון חשיבה ספקני ארוך טווח - מיורט מיד.

יעברו שבועות אחדים ואולי חודשים, ושוב יתברר, כמו ב-1982, שחלקים גדלים והולכים של הציבור הישראלי לא מוכנים לשלם את המחיר שמנהיגי הצבא שלו דורשים ממנו. יתרונה הסוציו-אקונומי של ישראל על שכנותיה הוא גם עקב האכילס של ישראל בזמן מלחמה. יכולת העמידה של חברה אנושית במצבי מצוקה ומלחמה יורדת ככל שמצבה הסוציו-אקונומי גבוה יותר.

ישראל לא מסוגלת להתמודד במצבי התשה מלחמתית מתמשכים עם שכניה, כל עוד ההתשה משפיעה על אורח החיים של החלק הנהנתן המסיבי של אזרחיה בערים הגדולות.

המחיר הגבוה לדעת החברה האזרחית שישראל נאלצה לשלם בדרום-לבנון, הוביל לנסיגה החד-צדדית מלבנון תחת אש, העצים את כוחו הפוליטי של ארגון החיזבאללה, והעלה את קרנם של כל הארגונים והאישים באזורינו, המאמינים שישראל מבינה רק את שפת הכוח. הבריחה מלבנון הביאה כנראה את הפלסטינאים למחשבה שבאמצעות כוח יוכלו להשיג הרבה יותר. אינתיפדת ‘אל-אקצה’ הפלסטינאית והתמוטטות תהליך השלום עם הפלסטינאים התרחשו, כנראה לא במקרה, סמוך לבריחת ישראל מדרום לבנון לאחר עשרות שנות שליטה שם.

וכעבור מספר שנים, ישראל תחת הנהגתו של שרון יצאה מרצות עזה, ללא הסכם, תוך תהליך פירוק כואב של ההתנחלויות שם. גם כאן התפרשה הנסיגה כבריחה, כתוצאה של חוסר יכולת העמידה של הציבור היהודי נוכח הטרור מעזה. התוצאה הייתה התגברות כוחם הפוליטי של המיליטנטים, בראשות החמאס, ששוב טענו שישראל מבינה רק כוח.

ישראל בעיני שכנותיה

מה גורם למנהיגי ישראל להאמין שחוסנם של תושבי הצפון או משפחות החיילים יהיה חזק יותר הפעם? האם לא יגיע השלב בו יופעל לחץ אזרחי מסיבי על הממשלה להגיע להסכם כלשהו כדי להפסיק את ירי הטילים או הרג החיילים (במקרה של פלישה יבשתית ממושכת)?

הלבנונים, כמו הפלסטינאים, סבלו רבות ממסעות הנקם של הצבא הישראלי, ובכל זאת רוחם לא נשברה. אפשר אף לומר שהפסוק התנ"כי ‘כאשר ייענו אותו, - כן ירבה וכן יפרוץ’ משקף נאמנה את המצב בשני העמים הללו.

מבחינה צבאית, ישראל היא כיום המדינה החזקה ביותר בשטח שבין הודו, רוסיה וצרפת. הפלסטינאים והלבנונים הם בין החלשים ביותר מבחינה זו באיזור. אך אם אנו מתבוננים במבט לא משוחד על המפה - קשה להאמין שמיעוט לאומי יהודי קטן, השנוא על ידי רוב התושבים המוסלמים של המדינות השכנות ומרובות האוכלוסין, יוכל להתקיים לאורך עשרות ומאות שנים במצב מלחמה. מכאן נובעת תקווה בחברות הערביות והמוסלמיות - שהמאבק בסופו של דבר יוכתר בהצלחה, וישראל היהודית תיעלם מהמפה ממש כמו מדינות הצלבנים. כמו כן, הם מעודדים גם מעצם העובדה שעל פי ערכיה של ישראל עצמה כמדינה דמוקרטית, יגיע היום בו כנראה רוב אזרחיה של ישראל יהיו ערבים, ואז ממילא ישראל תחדל להיות מדינה יהודית.

ישראל נתפסת בעיני רבים בעולם המוסלמי והערבי כמדינה גזענית, שנישלה ערבים ומוסלמים מאדמתם, וממשיכה לעשות זאת. התנהלותה השחצנית, המתלהמת, הכוחנית, והמשפילה של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינאית או הלבנונית, בתוספת שיטות הענישה הקולקטיביות הכל-כך אהובות על מנהיגינו - רק מעצימה את השנאה הזו. באווירה כזו, ארגונים מיליטנטיים ערבים או מוסלמים שטיפוח השנאה הוא לחם חוקם או תנאי לקיומם - מתפתחים כשריפה בשדה קוצים בארץ ובעולם שסביבנו.

השנאה שישראל עצמה מטפחת

היהודים בישראל, המהווים כ-80% מאזרחי המדינה, חייבים להבין שהאויב הגדול ביותר שלהם, המסכן ביותר את עתידם באזור, הוא השנאה שהם מעוררים בעולם הערבי והמוסלמי על ידי יחסם הקולוניאליסטי, הכוחני, הלא-הוגן, הלא-מכבד, והשחצני-מתנשא על שכניהם, ועל אלה שעל אדמתם בנו את מדינתם.

מיגור השנאה לא נעשה בחיסול מנהיגים או חיסול תשתית טרור. מיגור שנאה הוא תהליך אמיץ של שליטה עצמית שאינו מתאים כנראה למנהיגים שהרקע שלהם הוא מאבקים אלימים כאלה ואחרים. לא ניתן לחסל את ארגוני הטרור הנתפשים כארגוני שחרור איסלאמיים או ערביים על ידי חיסול מנהיגיהם. יבואו אחרים במקומם. מדהים שישראל, לאחר עשרות שנות מלחמה בטרור, לא רוצה להבין זאת. היא ממשיכה להילחם בסימפטומים של מחלת השנאה, במקום להתעמת עם סיבת המחלה. וכמו בשימוש מוגבר באנטיביוטיקה – גם כאן המזיקים מפתחים חסינות ועמידות רבה יותר במשך הזמן. וגם כאשר קיימת התייחסות לגורמי הטרור, נוח למנהיגי ישראל חסרי האומץ הציבורי לדורותיהם להצביע על מקורותיה הזרים של השנאה ליהודים, ולא להצביע על אותם מחוללי מחלת-השנאה שישראל עצמה מטפחת יום-יום: קולוניאליזם, גזענות, אי-צדק, חוסר-הגינות, ויחס משפיל לאוכלוסיה הפלסטינאית ולמאוויהם הפוליטיים הלגיטימיים.

אם ישראל תשכיל להפחית משמעותית את השנאה כלפיה, מנהיגי ארגוני הטרור כנראה לא ייעלמו, אך התמיכה בהם מבית ומחוץ תרד פלאים, ואיתה תפחת או אף תחוסל המוטיבציה לפגוע. זאת משום שהמוטיבציה העיקרית של ארגונים אלה לביצוע פעולות טרור וגרילה היא הבנתם שפעולות אלו הן פופולאריות בקרב קהל היעד שלהם, ועוזרת להם לבסס את מנהיגותם.

איך יורדים מהעץ?

יהודים הקוראים מאמר זה יכולים להתעלם, לזלזל או לכעוס על הדברים הללו, אך אם רצונם שלנכדי נכדיהם יהיה סיכוי לחיות בארץ הזו כבני-חורין - אין להם מנוס אלא לגרום למדינת ישראל לנטוש את דרכה הבריונית, המיליטנטית והקולוניאליסטית, ולגבש גישה פוליטית הומאנית, רגישה והוגנת כלפי תושבי האיזור, זכויותיהם, ומאוויהם.

קשה להציע כרגע לממשלה דרך לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה בהכרזת המלחמה שלה. סביר להניח שמנהיגי ישראל יצטרכו לבלוע צפרדע כלשהי כדי לצאת מהתסבוכת אליה נכנסו עם הצהרותיהם הבלתי-מתפשרות. נותר רק לקוות שהמחיר בדם וברכוש שישראל תצטרך לשלם עד שמנהיגיה ימחלו על כבודם וגאוותם ויגיעו להסכם פשרה, יהיה נמוך ככל האפשר.

לאחר מכן, יש לכנס ועידה בינלאומית שתכלול את סוריה, לבנון וישראל (ואם הפלסטינאים ועמים אחרים באזור ירצו – יתקבלו אף הם בברכה) שתנסה לגבש הסכם שלום הוגן בין כל הצדדים. מפת הפתרון היא די ברורה לכל אחד מהצדדים - יהיה צורך רק באומץ ציבורי ובמשאלי-עם בקרב העמים הנוגעים בדבר כדי לאשרו. אני מאמין שפתרון הומאני והוגן כלפי כולם יזכה לאמון נרחב בישראל, סוריה, לבנון ופלסטין. קשה רק להאמין שמנהיגי ישראל יהפכו עורם בזמן הקרוב.

לאור מאמצי איראן להגיע כנראה ליכולת ייצור נשק גרעיני, המונעים אף הם משנאה יוקדת לישראל עקב המצב הפוליטי פה - יכול להיות שכבר לא יהיה מספיק זמן כדי לנטרל את טירוף השנאה המתפתח. אין להוציא מכלל אפשרות שבכיר איראני או פקיסטני זה או אחר, אכול שנאה יוקדת, יתנדב לעשות מעשה שמשון, ולחסל את גוש דן, או את ישראל כולה, תוך ידיעה שאיראן עצמה אולי תקריב מיליונים מאזרחיה בשירת הברבור של ישראל היהודית, למצהלות ליבם של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים למודי שנאה. שעון החול מתרוקן… ישראל היהודית יכולה, אולי, עדיין, לשנות את גורלה הנחרץ לאיטו.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום שלישי, 25 ביולי 2006

האם נגזר עלינו להיכלל במאבק בין עדרים חייתיים?

גם באזורנו, עדר יהודי ועדר ערבי נלחמים על טריטוריה, כשברור לכל מי שהתעלה מעל הגנים החייתים, שדו-קיום בשלום על הארץ המשותפת הזו היה פועל לטובת כולם. אלא שאינסטינקטים חייתיים נחותים ממשיכים להוביל אותנו.

במהלך ההיסטוריה היו ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור חברה אנושית מאוחדת, שתפעל לרווחת האנושות כולה. כל יוזמה כזו נפלה חלל במלחמה מול הגנים הדומיננטיים המשותפים לנו ולשימפנזים: התשוקה הבלתי נשלטת כמעט להתחלק לעדרים, והרצון של זכרים דומיננטיים לשלוט בעדרים אלות – אלו הרסו כל תקווה לעתיד טוב יותר.

בשל כושר החשיבה המופשטת המפותח אצל בני האדם בהשוואה לשימפנזים, בני אדם מבססים את השתייכותם העדרית על סמך מונחים מופשטים. זאת למרות שקרבת דם משחקת בדרך-כלל תפקיד חשוב לא פחות (כיאה לקופי-על). אצל בני-האדם נוצרו עדרים לאומיים, דתיים, ואידיאולוגיים. שני האחרונים מייחסים לאמונה תפקיד חשוב, אך קל להוכיח שמדובר בהסוואה לרעיון עדרי רגיל. רוב המלחמות בין העדרים הדתיים והאידיאולוגיים לא התחוללו בין לוחמים שהיו מאמינים מושלמים…

תפקיד הזכר הדומיננטי אצל האדם הוא מורכב יותר מאשר אצל הקופים. כמו אצל הקופים, גם רצון השליטה של מנהיגים פוליטיים מונע מכוח טובות ההנאה המובטחות עם התפקיד, למרות שהתפקיד הוא מאתגר ומסוכן גם אצל הקופים וגם אצל בני-האדם. בשני המקרים המנהיג צריך לרכוש את אמונו ו/או את יראתו של העדר.

במצב דברים כזה אין תקווה רבה למין האנושי. הצפיפות העולה של בני-האדם על פני כדור הארץ, והתמעטות אוצרות הטבע, תיצור עוד ועוד חיכוכים בין עדרים אנושיים. כיצד ניתן למנוע את הקטסטרופה הצפויה?

נראה שאין פתרון ברור. המודעות של בני-האדם לאינסטינקטים הקופיים המובילים אותם יכולה לשמש כוח מרסן ברמת הפרט. השאלה היא, כמה בני-אדם יצליחו להתעלות מעל אותם אינסטינקטים חייתיים נחותים? מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה ביבשת המתקדמת ביותר מבחינת חשיבה שיטתית ופוליטית, הוכיחה את מה שנאמר בעבר, שהתרבות האנושית אינה יותר מאשר קרום דק המכסה אוקיאנוס-לבה של ברבריות חייתית ושימפנזית.

גם באזורינו, עדר יהודי ועדר ערבי נלחמים על טריטוריה, כשברור לכל בר דעת שהתעלה מעל הגנים החייתים שלו, שדו-קיום בשלום על הארץ המשותפת הזו היה פועל לטובת כל הצדדים. זהו, לדעתי, הפתרון היחיד שמעמיד סיכוי להצלחה ארוכת טווח (כמו המודל השוויצרי). אך באווירת התיעוב ההדדי הקיים כיום בין העדרים, הסיכוי לקבלת פתרון כזה זעום למדי.

לעומת זאת, הקמת מדינה פלסטינית על השטחים שכבשה ישראל ב-1967 תשאיר את ישראל מדינה דו-עדרית. ויתור ישראלי על הנגב, הגליל וואדי ערה יוצע לאחר מכן להשלמת הפתרון… בהתחשב במאזן הכוחות העדרי באזורינו, טריטוריה משוסעת כזו לא תהווה הגנה מספיקה לעדר היהודי, והסכסוך בתוך ישראל בין העדרים יימשך. פשוט חוסר תקווה.

למי שרוצה למצוא פתרון ברמה האישית, אוכל להציע להצטרף באופן אינדיבידואלי לעדר ידידותי, רגוע ומרוחק מכאן. רבים עשו זאת, והצילו את עצמם וילדיהם ממלחמות מיותרות.

בכל אופן, בני-האדם המסוכנים ביותר בעדרים המקומיים הם אלו המחפשים פתרון מיידי וחד-צדדי ברמה העדרית. הם אלו אשר אחראים לסבל הרב של תושבי האזור. לצערי, נראה לי שהם כרגע מהווים אחוז ניכר ודומיננטי בשני העדרים היריבים בטריטוריה שלנו. כך שחוסר התקווה הוא גם ברמה העדרית.

דרושים: דרכונים קוסמופוליטיים

לאור האמור לעיל, הייתי שמח לו מוסדות-העל של האנושות המאורגנת היו מעלים מחדש את רעיון הקוסמופוליטיות, או העל-לאומיות. בני אדם הבוחלים בהשתייכות לאומית או דתית כלשהי יוכרו על ידי המוסדות הבינלאומיים כקוסמופוליטיים, ישאו דרכונים קוסמופוליטיים, ויוכלו לגור בכל מקום על פני הגלובוס מבלי להתערב בחיים הפוליטיים המקומיים, ובלי ליפול נטל על הכלכלה המקומית. המוסדות הקוסמו-פוליטיים יקימו חברות ביטוח קוסמופוליטיות אליהן יפרישו הקוסמופוליטיים את פרמיות הביטוח שלהן לצורך הגנה סוציאלית שמדינת-סעד בדרך-כלל נותנת לאזרחיה. קוסמופוליטיים יזכו למעבר חופשי בכל המדינות ויוכלו לגור ולעבוד בכל מדינה שיחפצו. (יהיה צורך במנגנון שימנע הצטרפות לקהילה הקוסמופוליטית מסיבות כלכליות. לדוגמא: זכות התנועה החופשית תוגבל תקופתית למדינות בהן ההכנסה הממוצעת לנפש נמוכה מהכנסתו החוקית של המועמד בשנים האחרונות). הם יהיו מחויבים אישית לערכים הקוסמופוליטיים. מעמדם יישלל או יפגע אם ישתמשו בו לרעה או בניגוד לעקרונות הקוסמופוליטיות.

גרעין קוסמופוליטי כזה, שאינו עוסק בשליטה אובססיבית על טריטוריה עדרית, אינו עסוק במלחמות, בהרג ובשנאה, ימשוך אחריו עוד ועוד מצטרפים חדשים. ואולי יום אחד רוב האנושות תראה עצמה משויכת לגוף קוסמופוליטי כזה.

בנוסף, בעידן הגלובליזציה, בו סחורות נעות בחופשיות יחסית בין מדינות העולם, ניתן (בהדרגה, כדי למנוע זעזועים כלכליים שליליים) לעבור לשלב הבא, שהוא מעבר חופשי יחסית של מהגרים בין המדינות.

אולי שתי השיטות האלו יצליחו להתגבר על המגבלות העדריות שירשנו מאבותינו הקופים וליצור אנושות מאוחדת. בכל זאת, האנושות התקדמה מחברות שבטיות בנות מאות או אלפי חברים, לחברות לאומיות פלורליסטיות בנות עשרות או מאות מיליוני בני אדם. ההתקדמות הבאה - לחברה אנושית ללא גבולות לאומיים ודתיים - אולי בכל זאת תגיע יום אחד… לו יהי.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום רביעי, 28 ביוני 2006

הרפתקה ציונית או זכות היסטורית?

רובנו גדלנו על ברכי הציונות, וינקנו משחר ילדותינו את ההשקפה שהציונות החזירה עם שגורש לאדמתו, ולכן הצדק איתנו בהתמודדות עם התנועה הלאומית הפלשתינית. האומנם?

ישראל החילונית המירה את הדת היהודית בדת ציונית. דת קנאית בלי אלוהים, אך בעלת עקרונות אמונה האוסרת על המאמין לערער בתקפותם.

הדת הציונית הייתה פרי אינטגראלי של המאה התשע-עשרה בה פרחו דתות חילוניות רבות, מהן לאומניות-גזעניות, ומהן קוסמופוליטיות דוגמת הקומוניזם. שפיכות הדמים שגרמו קנאי הדתות החילוניות הללו הביאה לכך שהמאה העשרים הייתה הנוראה ביותר בתולדות המין האנושי מבחינת היקף שפיכות הדמים שנעשתה במהלכה על רקע אידיאולוגי.

יהודים חילונים רבים שחלמו על סביבה ליברלית, פלורליסטית, רודפת שלום, קוסמופוליטית, בה יוכלו היהודים להתפתח - נכחו לדעת שבאירופה מתחוללת מלחמת כנופיות שבטיות ואידיאולוגיות, שרובן עוינות ליהודים, ולכן על היהודים למצוא פתרון על ידי עזיבת השכונה הנוראית הזו.

אך מה לעשות, היהודים האירופאים, שינקו יחד עם כל שאר תושבי אירופה את רעיון העליונות התרבותית האירופאית, לא ראו בקולוניאליזם תופעה הראויה לגינוי, לעיתים אף להפך, מין סוג של שליחות. רבים ממאמיני הדת הציונית האמינו שהתרבות והטכנולוגיה שהם יביאו איתם מאירופה לעמים הברבריים והפרימיטיביים בפלשתין או באוגנדה, רק תזכה אותם באהדת הילידים הנבערים מדעת.

מנבוכדנצר ועד לזכות הקניין

כשמשתתפי הקונגרס הציוני השישי בתחילת המאה העשרים בחנו את הצעת אוגנדה, הם לא חיפשו את ה’זכות ההיסטורית’, גם לא היה משקל לדעת הקהל של הברברים היושבים באוגנדה. אדוני הארץ הם הבריטים ורק דעתם חשובה.

גם כשהוחלט לבסוף שבכל זאת הולכים על האופציה הפלשתינית התפיסה הייתה קולוניאליסטית אירופאית בבסיסה. ההתייחסות אל תושביה הערבים של פלסטין לא הייתה שונה מהותית מזו של מתיישבים קולוניאליסטיים אירופאים אחרים בכל מקום על פני הגלובוס. נכון, השפעת היהדות על הקולוניאליסטיים העבריים הייתה ניכרת. הרצון הקדום להיות ‘אור לגויים’ גרם לחלקים ניכרים בחברה הציונית לסגל לעצמם אורחות ‘קולוניאליזם נאור’ כשהמסר הוא: ‘אנחנו האדונים, אך נעשה הכול על מנת לשפר את רמת חייהם של אוכלוסיית הילידים הפרימיטיביים ונבערי-הדעת’.

כשהסכסוך הבלתי נמנע בין הקולוניאליסטים הציונים לבין הילידים פרץ - גם כאן, כמו בכל הקולוניות האירופאיות הנאורות, מחו הקולוניאליסטיים על כפיות הטובה של הילידים והעמידו פנים שאינם מבינים (או שאולי באמת לא הבינו) מדוע הילידים מתקוממים. "מה עשינו? למה הם הורגים בנו? לא פגענו בהם! רק טוב הענקנו להם. באיזה רמת חיים הם היו לפני שהגענו? אנחנו סיפקנו להם עבודה, ייבשנו את הביצות, מיגרנו את המלריה, וזאת התודה שלהם?"

גם הטיעונים למניעת זכויות פוליטיות מהילידים בשל רצחנותם האכזרית נשמעו בעבר בכל הקולוניות וגם כאן, וגם פה כמו בשאר הקולוניות מספר הילידים החפים מפשע ש’מצאו את מותם’ בלשון הקולוניאליסטים היה ועודנו גדול לאין- שיעור ממספר הקורבנות בקרב המתיישבים.

כשנוכחו הציונים שהילידים הפכו לאויב בעל מודעות פוליטית, תופעה לא מובנת כל-כך בקרב הקולוניאליסטיים האירופאים, היה צורך למסד את "צדקת הדרך" כלפי פנים וכלפי חוץ. וכך בניסיון בריחה מהעולם הקולוניאלי, שנס לחו בעולם של היום, עלתה חשיבות הטיעון של "זכות היסטורית" של עם ישראל על פלסטין המנדטורית. הטיעון היה: עם ישראל גורש מארצו. עד כה נבצר ממנו לחזור לאדמתו. במשך כל הדורות התפללו היהודים ליום בו ישובו לארצם. עתה נקרת הזדמנות זו בדרכינו. אסור להחמיצה.

מה הבעיה עם טיעון כה יפה? התשובה פשוטה. החלק הראשון שלו הוא לא ממש נכון. לפי המסורת היהודית, עשרת השבטים המיתולוגיים של ממלכת ישראל גורשו של ידי האשורים במאה השמינית לפני הספירה, ומאז לא ממש נודעו עקבותיהם, לפחות לא של רובם. ממלכת יהודה עברה גירוש על פי המסורת בידי נבוכדנצר הבבלי בשנת 586 לפני הספירה וכשבית שני הוקם בירושלים, בחרו הרוב המוחלט של היהודים המגורשים וצאצאיהם להישאר בבבל מרצונם החופשי. היו להם שש מאות שנה לחזור, אם רצו בכך. הם לא עשו כן.

הלאה, כשהרומאים החריבו את בית המקדש השני, ודיכאו את מרד בר-כוכבא, הם מעולם לא ביצעו גירוש המוני של יהודים מארץ ישראל. בתקופה הרומית ארץ ישראל איבדה מחשיבותה הגיאו-פוליטית והפכה לטריטוריית ספר באימפריה הרומאית האדירה. ליהודים, כמו לשאר נתיני האימפריה ניתן היה לנוע בחופשיות בכל רחבי האימפריה, ורבים עשו זאת מסיבות כלכליות בדיוק כמו שעשו האבות המייסדים של האומה לפי המסופר בתנ"ך.

במשך השנים הארץ הידלדלה מיהודיה, עקב הגירה מרצון, והמרות דת. ניתן אף לשער שחלק ניכר מתושביה הערביים הוותיקים של ישראל הם צאצאי האוכלוסייה היהודית שהתנצרה או התאסלמה במהלך הדורות. אפילו בתקופת הריבונות היהודית בימי התנ"ך ובית שני היו רבים בעם היהודי שהאמינו באלים אחרים: כנעניים, בבלים, או יוונים מרצונם החופשי. ניתן לשער שאחוז גבוה יותר המיר את דתו מתוך כפיה תחת השלטון הנוצרי והמוסלמי.

לפיכך, כל הטיעון על עם יהודי שגורש מאדמתו, וכעת, באה הציונות ויצרה לראשונה הזדמנות היסטורית להחזירו לאדמתו הוא שקרי באופן מובהק, ועושה שימוש מתעה בגירושים הקדומים, האשורי, והבבלי. הטיעון התקבל בעולם היהודי וגם בעולם הנוצרי האמון על סיפורי התנ"ך. דעת הקהל היהודית והנוצרית לא מודעת לגורל היהודים בארץ ישראל בתקופת השלטון הרומי. מעט מאד ידוע ונלמד על גורלם. בכל אופן, גירוש המוני של יהודים מארץ ישראל לא היה מעולם בתקופה הרומית.

הדת הציונית בנוסף לטיעון "הזכות ההיסטורית" טענה שלערביי ישראל אין כל זכות. ובכן, ארץ ישראל אף פעם בתולדותיה לא הייתה מיושבת באופן אקסקלוסיבי על ידי יהודים. עמים, שבטים מקומיים ומהגרים התגוררו בה לכל אורך הדורות, גם בתקופת התנ"ך. ניתן לשער שחלק מהפלשתינים הם צאצאיה של אוכלוסיה זו, בנוסף, ניתן לשער, שחלק ניכר מהפלשתינים הוותיקים הם ממוצא יהודי (כפי שנאמר לעיל).

וכעת לעצם הטיעון של ‘זכות היסטורית’, זכות קניין על רכוש ונדל"ן היא עניין משפטי שצריך להיות נידון במוסדות משפטיים על פי קני-מידה מוסריים וחוקיים מקובלים בעולם. במדינה שרוב שטחה שייך לפרטים וארגונים בני עם אחד, אין כל משמעות לכך ששטח המדינה עצמה שייך באופן מופשט לעם אחר. וכך גם לגבי השלטון במדינה דמוקרטית – אם רוב התושבים הם בני עם מסוים, אזי אין משמעות להצהרה הוירטואלית שהמדינה שייכת לעם אחר.

הדת הציונית

מאחר שהציונות החליטה שהארץ היא ארצו הבלעדית של עם ישראל, גם בגופה וגם בנפשה, היא נאלצה לבסס טענות אלו באלימות שלטונית: על-ידי הפקעת קרקע ורכוש מידי האוכלוסייה הערבית והעברתה לידי אוכלוסיה יהודית, על-ידי חנק ההתפתחות של הישובים הערביים, על ידי ניסיונות למניעת הקמת יישובים ערביים חדשים, גירוש אוכלוסיה ערבית (מה שקרוי היום: טהור אתני) במהלך מלחמות, ומניעת חזרה של הפליטים באמצעיים חוקיים.

הדת הציונות יכולה לבסס את השקפת עולמה על חוקי הדרוויניזם החברתי, כמו שעשו עוד תנועות לאומניות במאה העשרים, אך אין לה כל בסיס ממשי לעגן את האידיאולוגיה הדורסנית שלה בטיעונים מתחום המוסר והצדק.

אם הציונות לא תמצא את הדרך להתפייס עם שאיפותיהם הפוליטיות של הערבים ילידי הארץ הזאת, כשיבוא יום שבו העולם המערבי הקולוניאליסטי והניאו-קולוניאליסטי יאבד את מעמד הבכורה שלו בזירה הפוליטית העולמית לטובת המדינות שסבלו מהקולוניאליזם, דוגמת סין והודו - יבוא הקץ גם על ההרפתקה הציונית כמו להרפתקאות קולוניאליסטיות אחרות שנמשכו אף מספר מאות שנים, כמו בדרום-אפריקה.

רעיון החלוקה הקולוניאליסטית של פלסטין המנדטורית התקבל באו"ם ב-1947 בקולות המדינות האירופאיות הקולוניאליסטיות ועל ידי המדינות שהם יצרו ב’עולם החדש’ (עוד מושג קולוניאליסטי מקובל). הוא לא היה זוכה לרוב בקרב ארגון או"ם המושתת על עמים ריבוניים.

ועוד שאלה למחשבה: איך הייתה מגיבה ישראל אם הנוצרים המרונים שהפכו מיעוט בלבנון, והם מצאצאי הפניקים הנחשבים לכנענים, היו רוצים להקים מדינה כנענית על חלק כלשהו מארץ כנען בצפון ישראל? סך הכול ‘זכות היסטורית’ יש להם, אפילו התנ"ך מודה שארצנו היא ארץ כנען.

לציוני חילוני שאינו דתי, אין תשובה שאינה מבוססת על כוחנות דרוויניסטית.

לא נגעתי כאן בציונות הדתית, אך במשפט אחד ניתן לומר, שהיא מובילה למלחמת דת עד מוות של אחד הצדדים. לאדם אובייקטיבי קל לנחש את התוצאה ארוכת-הטווח, אך למאמינים עיוורים של כל דת מאד מאד קשה…

אני תקווה שכל הדתות במזרח התיכון, אלו שמאמינות באלוהים ואלו שלא, יאבדו את קסמן המכשף, ויתנו למנהיגים אפורים נעדרי פאתוס דתי ומשיחי לפתור את הסכסוך באופן פרגמאטי ואנושי.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום רביעי, 5 באפריל 2006

כן למשאלי עם בישראל. רק כך נבסס את הדמוקרטיה.

דעת הקהל באשר לנושאים עקרוניים, יציבה יותר מקואליציות מזדמנות המשנות כיוון לפי הרכבן. שימוש מושכל ונרחב יחסית במשאלי עם, בכל תחומי הממשל - יצמצם כנראה את כוחם חסר הגבולות של המחוקקים.

המגוון הרחב של המפלגות אינו מחזק את הממשלה ואת הנבחרים, אלא בדיוק להפך. זוהי לכאורה סתירה במהות הדמוקרטיה, אולם בגלל השיטה הפוליטית הנהוגה אצלנו, שדורשת הקמת ממשלה הנתמכת על ידי רוב חברי הכנסת, ובגלל שנוצר מצב בו המנדטים מתחלקים למפלגות רבות, קשה יותר ליצור מכנה משותף ויציב ביניהן. כשסוף סוף נוצר בסיס כלשהו להקמת קואליציה, תוחלת חייה של הממשלה הוא לרוב קצר יחסית. משום כך, ממערכת בחירות אחת לרעותה, מוכנסים שינויים כאלה ואחרים לשיטת הבחירות כדי לאפשר שלטון יציב יותר.

עד עתה נוסו בישראל, ללא הצלחה רבה, שיטות בחירה שונות, כגון בחירה ישירה של ראש ממשלה או העלאת אחוז החסימה. בבריטניה ובארצות הברית, קיימות שיטות בחירה אחרות, המאפשרות דווקא הקמת שלטון יציב - אך לרוב על חשבון מגוון מצעי המפלגות המיוצגים בפרלמנט.

הסכנה במיעוט מפלגות ומיעוט דעות היא כמובן שדמוקרטיה, באמצעות נציגים, תפעל כאוליגרכיה, וזאת בניגוד לאינטרס ואף להשקפת העולם של האוכלוסייה הבוחרת. דוגמאות לכך אינן חסרות, הן כאן בישראל והן בעולם הדמוקרטי כולו. במדינות בהן אין הרבה מפלגות ולא קיים ייצוג אמיתי להשקפות והאינטרסים השונים של האוכלוסייה - המצב חמור עוד יותר.

בעיה נוספת הקיימת בשיטה הדמוקרטית הנוכחית היא חוסר ההמשכיות במדיניות הממשלות. מכספי המיסים ומתקציב המדינה מוקדשים נתחים עצומים לפרויקטים עתירי הון שנזנחים לאחר שעולה לשלטון מפלגה שונה מזו המכהנת.

קיימת דרך להתגבר על הבעיות שיוצרת השיטה הדמוקרטית הנהוגה כאן ובמדינות אחרות, והיא הנהגת משאלי עם. אם בכל משא ומתן קואליציוני יוסכם שגורל אותם נושאים אופרטיביים, שלא ניתנים לגישור, יוכרע במשאל עם - יהיה ניתן להשיג קואליציות יציבות הרבה יותר.

השימוש במשאל עם ייעשה גם כשאחוז גבוה - אך פחות מרוב - של חברי הכנסת המכהנים ידרוש זאת. דעת הקהל באשר לנושאים עקרוניים הרבה יותר יציבה מקואליציות מזדמנות המשנות כיוון לפי הרכבן. שימוש מושכל ונרחב יחסית במשאלי עם, בכל תחומי הממשל, יצמצם ככל הנראה נראה את כוחם חסר הגבולות של המחוקקים, ולכן סביר שיתנגדו לכך, ללא הבדל השקפה, מין ולאום. בכך, הם רק יעידו על היותם חברים באוליגרכיה אינטרסנטית, המציגה עצמה כמייצגת את העם, אך למעשה שולטת בו לצרכיה.

שימוש במשאל עם, ללא מערכות בחירות על חשבון משלם המיסים, יחזיר את השלטון לעם, ויכריח את חברי הפרלמנט להתחשב בעם לאורך כל הקדנציה, ולא רק לפני בחירות.

ולסיום, בעידן האינטרנט, עלות משאלי עם אמורה לרדת עם הזמן, כך שבהדרגה ניתן יהיה להעביר יותר ויותר סמכויות הכרעה גורליות לעם עצמו, ולצמצם למינימום ההכרחי את השימוש בנציגים נבחרים הפועלים, בסופו של יום, על דעת עצמם.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום ראשון, 19 בפברואר 2006

האשמים בעליית החמאס

אם ישראל הייתה רוצה בשלום אמיתי, בגובה העיניים, מתוך אהבת אדם כנה, היא הייתה מציעה לעמים השכנים הצעות הוגנות ואנושיות.

ישראל משדרת בשפת הגוף לכל העולם, כי אם החמאס יכיר במדינת ישראל, ייטוש את הטרור וכו’ – הוא יהפוך להיות פרטנר לגיטימי למשא ומתן לשלום. מי מאתנו היה בוחר כשותף ראוי, אדם שהסכים רק לאחר לחץ מסיבי, שלא לחסל אותו ואת משפחתו? קשה להבין עד כמה הצבור הישראלי לא מבין לאיזה מצב פתטי הוא הגיע מהשאיפה האגוצנטרית העייפה והנואשת שיניחו לו לחיות כרצונו במזרח התיכון.

בינתיים, ישראל הצהירה שהחמאס הוא ארגון טרור ולכן יש להחרימו. וזאת בניגוד לפתח? ומה עם גדודי אל אקצה? לאיזה מפלגה שייך מרואן ברגותי? עד כמה משאת הלב מסמאת את המחשבה.

ובאשר לויתור על מחיקת סעיף "השמדת ישראל" מהאמנה של החמאס; מתי הליכוד או הדתיים הלאומיים ויתרו באופן רשמי על "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"? האם בכך שהם רואים בירדן חלק מ"ארץ ישראל" בעבר ובעתיד הפכו המפלגות הללו ללא לגיטימיות?

מספיק עם ההיסטריה הפתטית. אין מה לעשות כעת. הפלשתינאים, באופן דמוקרטי ראוי לציון, בחרו בחמאס להנהיגם. כל ניסיון ישראלי, עלוב ככל שיהיה להחזיר את המצב לקדמותו, רק ירע את מצבנו האומלל.

ישראל הביאה את זה על עצמה, ועליה לשאת בתוצאה בכבוד. עשרות שנים של יחס גזעני ומשפיל כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל ובשטחים הכבושים עשו את שלהם. בעוד הפלשתינאים מתבשלים ומתפוצצים בתא לחץ ישראלי, השומרים הישראלים התעייפו. לא רדיפת שלום הביאה להסכמי שלום עם שכנינו, אלא חולשה. ודווקא החולשה שלנו היא שחיזקה את הקיצוניים בצד השני.

התנתקויות חד צדדיות, בדיוק באותם שנות כיבוש בהן מופעל טרור מתפרשות כצעד של חולשה, שבינו לבין שאיפת שלום כנה אין ולא כלום. גם הסכמי שלום עם מנהיגים מושחתים ללא התייחסות לרצון העמים, אינם מעידים על רצון בטובת עמי האזור. רק רצון ישראלי אמיתי לחיות חיי אחווה הוגנים ומכובדים במזרח התיכון יוכלו לשנות את המצב.

ואם ישראל הייתה רוצה בשלום אמיתי, בגובה העיניים, מתוך אהבת אדם ואחווה אנושית, היא הייתה מציעה לעמים השכנים הצעות הוגנות ואנושיות. לדוגמה:

ישראל הייתה מודיעה שהיא מוכנה להחזיר לעם הסורי את הגולן, לאחר שסוריה תהפוך לדמוקרטיה המקפידה על שמירת זכויות האדם של אזרחיה, ולאחר שבמשאל עם דמוקרטי, יכיר העם הסורי בישראל בגבולות 1967.

או שישראל הייתה מודיעה לעם הפלשתיני שהיא מכירה באחריות ל"נאקבה" ובאחריות להפלייתם לרעה של הפלשתינאים שנשארו בשטחי ישראל. כמו כן תודיע ישראל שהיא מוכנה לחזור לגבולות 1967 ולשלם פיצויים לעקורים, למגורשים, ולכל החפים מפשע שנפגעו מפעולות מלחמתיות לא זהירות. בתמורה היא תדרוש הכרה פלשתינאית בהרג ישראלים חפים מפשע. סכום הפיצויים שהפלשתינאים יצטרכו לשלם לנפגעי פעולות האיבה החפים מפשע הישראלים יקוזז מהפיצויים שישראל תשלם לנפגעים החפים מפשע הפלשתינאים. הסכם השלום חייב יהיה לעבור ברוב מוחלט במשאל עם בקרב שני העמים.

אף אחת מהמפלגות הגדולות לא מתכוונת להגיע לפתרון אנושי, הוגן וצודק. נקווה שלפחות לא ירעו את המצב באמצעות ניסיונות כפייה נואשים לשנות את עמדתו המוצהרת של החמאס, או לחילופין בהגברת הדיכוי הגזעני והקמת יישובים בישראל ובשטחים בסגנון האפרטהייד.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום ראשון, 15 בינואר 2006

הסינים באים: אפריקה לקראת שינוי

סין מאיימת בהשתלטות על אפריקה עם כספי סיוע שמקורם בעודפי הסחר האדירים שלה. ברגע האחרון, אחרי שהסינים פגעו בכללי המשחק המקובלים מזה 50 שנה ביבשת, החליטו המעצמות שתם עידן המרקנטיליזם והניאו-קולוניאליזם.

הסינים מגיעים לאפריקה והבריטים והצרפתים נלחצים מהעוצמה הכלכלית של המדינה העצומה. כדי להבין מדוע, צריך ללכת קצת אחורה, אל השליטה הבלעדית שהייתה למעצמות אירופה בקולוניות הרחוקות.

קצת היסטוריה

לפני כמאתיים שנה רוב העולם היה נתון לשליטה ישירה או עקיפה של מעצמות אירופה הקולוניאליות. האירופאים הנהיגו שיטה הנקראת מרקנטיליזם, באמצעותה קיבעו את תלותן הכלכלית של המושבות במדינת האם. לפי שיטה זו סיפקו המושבות את חומרי הגלם של המעצמות ואילו המעצמות בתמורה מכרו להם מוצרים מוגמרים בעלי ערך מוסף גבוה מתוצרתם. המעצמות מנעו מהמושבות לפתח תעשיה משל עצמם.

כל עוד שיטה זו הופעלה כלפי ‘גזעים נחותים’ - לפי ההשקפה שרווחה באירופה של אז - לא הייתה כל בעיה. אך גם המתיישבים האירופים במושבות הבריטיות של צפון אמריקה נאלצו לחיות לפיה. ההתמרמרות בקרבם הובילה להקמת ארצות הברית.

מאז השתנה העולם שינוי ניכר, במהלכו עזבו המעצמות הקולוניאליות כמעט את כל מושבותיהן, ולכאורה נוצר מצב בו העולם נעשה חופשי יותר מכל הבחינות. מבט מדוקדק יותר יגלה שהתחושה האינטואיטיבית מטעה מאין כמותה.

שלטון בובות באריזה נאה

האחרונות להשתחרר מעול הקולוניאליזם היו מרבית מדינות אפריקה בשנות ה-60 של המאה שעברה. מה גרם לצרפת, בריטניה, ובלגיה להוציא את צבאותיהם מאפריקה בבת אחת לאחר מאות שנות שלטון קולוניאלי? האם התקוממויות עממיות פרצו בעת ובעונה אחת בכל אפריקה? לא. האם לא עמד להם כוחם מול דרישות העצמאות החלשלשות? ברור כיום לכל שלא זו הייתה הסיבה. הסיבה הייתה מחושבת וצינית והולידה עת מה שנקרא כיום בשם ניאו-קולוניאליזם.

המעצמות הקולוניאליות הגיעו למסקנה שניתן לוותר על כל ההוצאות העצומות מבחינה כלכלית ואנושית הכרוכים בשליטה ישירה על אפריקה, ובה בעת ליהנות מאספקה זולה של חומרי גלם ממש כמו שהיה בעת ששלטו שם. כיצד? – פשוט. כבר לפני שחשבו על הפטנט החדש, יצרו המעצמות אליטות מקומיות מבני מיעוטים, ששיתפו פעולה עם הקולוניאליסטים לפי מיטב המסורת הרומית של ‘הפרד ומשול’. כל שהיה עליהם לעשות היה למסור את השלטון, בעטיפה נאה של טובות הנאה רבות ומשונות, לידי קבוצות הנמנות על האליטות המקומיות, תמורת שמירה על האינטרסים של מדינות האם לשעבר.

הניסוי היה מוצלח ביותר. השליטים החדשים צוידו בנשק חדש שסופק להם על ידי מדינות האם לשעבר. הוקם צבא שאומן על ידי הקולוניאליסטים לשעבר, וכל השירותים שניתנו לאוכלוסיה המקומית היו בשליטה של חברות ממדינות האם לשעבר. כמובן שכל ניצול חומרי הגלם נוהל בידי חברות ממדינות האם שהמשיכו לנצל את הילידים תוך גיבוי מצד השליטים המקומיים החדשים, שרופדו באחוזים מהרווח שהופק.

לפי מיטב המסורת המרקנטיליסטית, לא פותחה כל תעשיה משמעותית במושבות לשעבר. שיטה זו הובילה לגירעון מסחרי ולחוב תופח של כל מדינות הילידים באפריקה. חוב זה שימש כתעודת ביטוח עבור המעצמות. הן בדרך כלל לא דרשו לפרוע אותו, אלא אם כן סרח מנהיג המדינה הילידי ובגד באינטרסים של המעצמות.

גבולות מדינות אפריקה לא חולקו על בסיס אתני או דתי, ולכן קל מאד להתסיס אוכלוסיה אחת כנגד שכנתה. מעצמות אירופה השתמשו ומשתמשות עדיין בשיטה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן ביבשת. כל פעם שקם לו מנהיג אפריקאי נאור, המעוניין לשפר את רמת חייהם של תושבי המושבה לשעבר, ובכך לפגוע באינטרסים של מעצמות המערב, מיד מופיעה קבוצת מורדים מצוידת היטב בנשק. לעיתים המנהיג מבין את הרמז ומשתף פעולה עם מעצמת המערב שעוררה את המרד. ובמקרים שלא - המלחמה נמשכת עד לסוף הטרגי הידוע מראש, אלא אם כן מדובר בסכסוך בין שתי מעצמות באמצעות כוחות יריבים מקומיים.

מי מפחד מהיפנים?

אפריקה לא הייתה היחידה שהשתחררה מעול הקולוניאליזם על מנת לסבול את חרפת הניאו-קולוניאליזם. גם אסיה, שהשתחררה קודם לכן, סבלה מהתופעה. ההשתחררות של אסיה התאפשרה בזכות התחרות שבין המערב ליפן. יפן, שמעולם לא הייתה מושבה אירופאית, הייתה הראשונה להקים תעשייה מכוונת יצוא במדינות מזרח אסיה. ארצות הברית, המשתפת בדרך כלל פעולה עם אירופה (תמורת חופש פעולה ביבשת אמריקה), החלה אף היא להשקיע במזרח אסיה מתוך חשש שהיפנים ישתלטו כלכלית על מזרח אסיה.

התחרות בין יפן וארצות הברית בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת הביאה שגשוג למזרח אסיה. דרום קוריאה, טייוואן, סינגפור, ומאוחר יותר גם מלזיה, תאילנד ואינדונזיה התפתחו הודות לתחרות זו בין יפן למערב.

במקביל, תעשיית ההי-טק בארצות הברית שאבה לתוכה מהנדסים הודים וסינים רבים. מהנדסים אלו, כמו היפנים, לא חשו שהם צריכים לפעול לפי התכתיב הבלתי מוצהר שלא לפתח מושבות לשעבר. וכשתעשיית ההי-טק נקלעה לקשיים עקב משבר הדוט.קום, חברות רבות בארצות הברית שבהנהלתם השתתפו סינים והודים הקימו מרכזי פיתוח בארצות אלו.

אפריקה ומדינות ערב הפכו להיות בין האזורים האחרונים שהמרקנטיליזם והניאו-קולוניאליזם עדיין תקפים בהם. האמריקאים, בהנהגת ג’ורג’ בוש, מסמנים בהתנהגותם שמדינות ערב הן כיום שטח חסות אמריקאי, והם יחליטו על עתידו באופן בלעדי.

הסינים באים

אך מה קורה באפריקה? אפריקה עוברת תקופה מעניינת בעלת פוטנציאל אדיר להתפתחות: הסינים הגיעו. בשנים האחרונות הקימו הסינים מאות חברות ברחבי אפריקה. מנהיג סין הו, בביקורו בגבון בשנת ,2004 הבטיח לחזק את הקשרים עם אפריקה. נכון שגם הסובייטים ניסו זאת, אך הצלחתם הייתה חלקית מאחר ולא יכלו להעניק תמיכה כספית משמעותית מספיק. בשנת 2004 ייצאה סין לאפריקה ב-13.82 מיליארד דולר, 36% יותר מאשר ב-2003. היבוא מאפריקה היה מרשים יותר: 15.65 מיליארד דולר = עליה של 81% בשנה! לאנגולה סיפקה סין קו אשראי בסכום של 2 מיליארד דולר לשיקום התשתית האזרחית שנפגעה במלחמת האזרחים. מטוסי קרב תוצרת סין מגנים על משטרו של מוגבה בזימבבווה. 900 רופאים סינים נשלחו לטפל במדינות אפריקה הזנוחות.

סין משקיעה באפריקה בעיקר כדי להשיג נפט מאנגולה, ניגריה, סודן וקונגו, ולמעשה היא משמשת שם כתחליף לקרן המטבע הבינלאומית.

הסוף לניאו-קולוניאליזם באפריקה

האנגלים והצרפתים נלחצים: הסינים מאיימים בהשתלטות על היבשת עם כספי סיוע שמקורם בעודפי הסחר האדירים של סין. ברגע האחרון - וכנראה שקצת מאוחר מדי - החליטו המעצמות בשקט שעידן המרקנטיליזם והניאו-קולוניאליזם באפריקה הסתיים, שכן הסינים פגעו ללא תקנה בכללי המשחק המקובלים מזה 50 שנה באפריקה.

ההתנהלות האירופאית באפריקה כעת מהווה במידה מסוימת שידור חוזר של ההתנהגות האמריקאית במזרח אסיה לאחר כניסתה של יפן לשם. הבריטים יזמו את ביטול החובות ודוחפים לביטול סובסידיות על מוצרי חקלאות באירופה כדי לאפשר לאפריקאים למכור את תוצרתם באירופה. המופע של בונו היה כלי משחק בידי המעצמות. כמה שהעולם ציני. אפריקה כנראה תרוויח מהתחרות הכלכלית על הלב השחור של היבשת בין סין למערב, תוך חיקוי התקדים המזרח-אסייתי. יהיה מעניין.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)