יום ראשון, 27 באוגוסט 2006

מזרח תיכון חדש – אנחנו כבר שם

כל הסטריאוטיפים של הצברים הישראלים משמשים כיום נגדנו: אנחנו כבר לא מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים ומנהיגינו נואמים נאומים לוחמניים המזכירים את נאומיהם של נאצר וערפאת במלחמות הקודמות...

מי שלא היה כאן עשרות שנים - לא היה מכיר את אזורינו. הסטריאוטיפים בהם השתמשו הצברים כדי לתאר את התנהגותם של הערבים - מתאימים היום להם-עצמם, לא פחות ואולי אף יותר מאשר לשכניהם הערבים. התהליך עדיין בעיצומו. ואילו הערבים, לפחות חלקם, מתאימים עצמם לסטריאוטיפים שבעבר היהודים הישראלים ניכסו אותם לעצמם. מעניין לאן הטרנד הזה יוביל.

אחד הסטריאוטיפים שהיו מקובלים מאד בחברה היהודית-אשכנזית-ישראלית לפני שנים רבות היה שההנהגות הערביות נושאות נאומים מתלהמים, מלאי פאתוס, תוך שהן מגדירות לעמיהן את המטרות המנותקות - מהמציאות של המאבק בישראל בהשראת "הדמיון המזרחי המפותח" דוגמת נאצר וערפאת.

ישראל לעומתם ניחנה, לפי הסטריאוטיפ, במנהיגות אנליטית, שקולה, לא מתלהמת. המנהיגים הישראלים נתפסו ככאלה שאינם נושאים נאומים מתלהמים בדרך-כלל. לאור מלחמת לבנון השנייה, נראה שהסטריאוטיפים החליפו צדדים. אולמרט ופרץ נשאו נאומים מתלהמים, מלאי פאתוס, תוך הצבת מטרות בלתי-ריאליות לחלוטין לכוחות הלוחמים, בעוד מנהיגי החיזבאללה נאמו באופן שקול, רגוע יחסית, ללא פאתוס משמעותי, וללא הצבת יעדים דמיוניים לכוחותיהם.

סטריאוטיפ נוסף אותו הדביקו הצברים של פעם לשכניהם הערבים היה: "הערבים מבינים רק כוח". ובכן, מי ברח מדרום לבנון בשנת 2000 ללא הסכם? מי ברח מרצועת עזה ב-2005 ללא הסכם? האם שני האירועים הללו היו קורים ללא הפעלת כוח מסיבית מצד הערבים? – מי פה מבין כוח? ישראל כמובן!

את מי צה"ל הפציץ ומפציץ, מדכא, אוסר ומשפיל עשרות שנים, אך רוחם לא נשברה? – נכון, הערבים הפלשתינאים, כמובן!

בעבר התגאתה ישראל ב-1948 שכוחותיה הצליחו לעמוד מעטים מול רבים. הפעם עשו זאת החיזבאללה. ישראל התגאתה בעבר ביכולותיהם של חייליה הפעם, לא בטוח, שהחייל הישראלי בתנאים חומריים זהים היה מתגבר על עמיתו מהחיזבאללה.

בעבר, ישראל התגאתה בכך שהיא מושיטה יד לשלום לכל שכנותיה ואילו עכשיו, סוריה כבר מספר שנים כמעט מתחננת לחדש את שיחות השלום אם ישראל. תגובת ישראל: "אסד חלש", "סוריה במצוקה", "אסד לא פרטנר", "שקודם סוריה תפסיק לתמוך בטרור".

בעבר, כלי התקשורת הערביים היו סמל לחוסר אמינות פתטי ממש, ואילו המדיה הישראלית הרשמית נחשבה לאמינה. היום הודעות דובר צה"ל, פעמים רבות, אמינות הרבה פחות מדיווחיה של תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה.

פעם, היה מקובל לחשוב, שישראל מתכננת את מלחמותיה בתחכום, תוך חשיבה מעמיקה, בעוד אויביה מפעילים כוח ועוד כוח, ללא מחשבה רבה - היום התהפכו היוצרות.

פעם, הערבים נחשבו למחרחרי המלחמה, וישראל למדינה החפצה בשלום והרוצה לפתור משברים בדיאלוג ישיר "ללא תנאים מוקדמים" - היום ישראל נחשבת למחרחרת מלחמה, ומטרפדת מאמצים דיפלומטיים ליישוב הסכסוך (למי שעוד לא יודע. החיזבאללה לא היה מעוניין במלחמה, אלא בחילופי אסירים. נקודה. ישראל הייתה מעוניינת במלחמה. המוטו היה משהו כמו: "סוף-סוף יש לישראל הזדמנות לנהל מלחמה צודקת - אז שתוותר עליה?")

נראה שהחיזבאללה והאיראנים למדו מאיתנו הרבה במשך השנים - ואילו אנחנו השתלבנו מנטאלית (הרבה יותר ממה שנדמה לנו) במזרח התיכון.

דוגמה נוספת, למי שלא הבחין בכך: האיראנים מנהלים את נושא הגרעין שלהם, באותם שיטות שישראל ניהלה את נושא ההתנחלויות שלה. לשני הפרוייקטים מעצמות המערב התנגדו. ובשני המקרים, הממשלות הנוגעות בדבר, המשיכו וממשיכות לקדם ולפתח את הפרויקט לפי ראות עיניהם, תוך כדי השתקת דעת-הקהל הבינלאומית על-ידי שימוש במילות הקסם "בואו נדבר".

האיראנים ראו שישראל הצליחה באופן זה לצפצף על הקהילה הבינלאומית, והחלטות מועצת הביטחון והם פועלים כרגע באותה שיטה עצמה לגבי פרויקט הגרעין שלהם. אפילו השיטה המבריקה של ישראל, לפיה היא בחרה את בעלת-בריתה (המאוד-חד-צדדית) ארצות הברית כמתווכת "הוגנת" – מועתקת בימים אלו לאיראן. ברית-המועצות, בעלת-בריתה הבלתי –מוצהרת של אירן, הודיעה שהיא מוכנה לשמש כמתווכת "הוגנת" בנושא הגרעין האירני. ממש העתקת השיטה הישראלית. נראה אם תוצאותיה ישאו פרי כמו שישראל הניבה.

מה עוד מצפה לנו?

אם האיראנים באמת מעוניינים בפיתוח פצצה גרעינית, שתהיה להם תוך 3 שנים, כמו שישראל טוענת, מדוע עוד לא החלו לבנות כאן מקלטים גרעיניים בכל חור (לפחות כמו בשוויץ)? במקום זה, קונים צוללות בעלות אופציה גרעינית. כנראה לא חוששים מוועדת החקירה שכנראה לא תקום אחרי מלחמה גרעינית כזו? או אולי חושבים בשחצנות אופיינית שצה"ל ינצח כמו תמיד, ואף טיל גרעיני לא יחמוק מכוחותינו, או אולי כוחותינו סומכים על ארצות-הברית שתסתבך במלחמה באיראן?

אולי ישנה עוד אופציה - לפיה קובעי המדיניות יודעים שאיראן לא מתכננת שום פצצה - וכפי שאמר האייטולה חמינאי - השימוש בפצצה גרעינית הוא מנוגד לאסלם. ואולי כל מטרתה של אירן, היא להיות חופשית בבחירת עתיד מקורות האנרגיה שלה ופיתוחם, כהתרסה מול הניאו-קולוניאליזם המערבי?

ומה עם הפלשתינאים?

מה יקרה עם גם הפלשתינאים יהיו מתוחכמים יותר? מה יקרה אם הם יוותרו על הרג נשים וילדים, ויסכימו למאבק בנוסח נלסון מנדלה? – הם לא יבקשו עוד חלוקת ארץ-ישראל המערבית לפי גבולות 1967, אלא יבקשו את ביטול האפרטהייד בשטחים, והשוואת מעמדם האזרחי (מבחינת מדינת ישראל) עם המתנחלים ביהודה ושומרון.

הם ידרשו את סיפוח השטחים למדינת ישראל, וסיסמתם תהיה "אדם אחד – קול אחד". צעד כזה מצידם ישים את ישראל, בעיני העולם, בדיוק באותה משבצת בו הייתה דרום-אפריקה לפני סיום האפרטהייד.

הגיע זמן לחשוב. אומנם מאוחר מדי להתחיל לחשוב, היה צריך לעשות זאת בזמנו של הרצל אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. את דעותיי בנושא כבר הבעתי במאמרים קודמים.

אני מקווה, אך לגמרי לא בטוח, שלא יעלו במוחותיהם של כמה קוראים לפחות, רעיונות מפלצתיים שיביישו את המסורת היהודית הקדם-ציונית, המוסרית יחסית, בת ח"י מאות שנים. רעיונות שנפוצו יותר בשפה הגרמנית. רעיונות שיצדיקו את השקפתו של אדולף היטלר, לפיה המוסר ההומאני הוא נשקם של החלשים, ולכן העם היהודי בגולה היה זקוק לו, אך כעם בעל עוצמה צבאית אדירה, אין לו כל צורך בו.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום שני, 14 באוגוסט 2006

השמאל הישראלי – קווים לדמותו

בימים אלה של טשטוש בין מה שמזוהה כ"ימין" לבין ה"שמאל" המיתולוגי והמושמץ. רונן סקלצקי ממפה את אגפי השמאל הישראלי, ומראה מי משתייך לשמאל ההומני, ומי רק רוצה להיקרא שמאלן, בעודו מחזיק בדעות פשיסטיות.

היסטורית המושג ‘שמאל’ מתחילה לאחר המהפכה הצרפתית, לפי סדר הישיבה באסיפה הלאומית. המלוכנים ישבו בצידו הימני של נשיא האסיפה, והליברלים בצידו השמאלי. עם עליית הסוציאליזם במאה ה-19 הפך המושג ‘שמאל’ זהה למושג ‘סוציאליזם’, ואילו מתנגדיו המלוכנים, הקפיטליסטיים, הדתיים והלאומניים נקראו ‘ימין’. כיום, ה’שמאל’ העולמי מייצג את ספקטרום ההשקפות הנובעות מתפיסות עולם חילוניות, סוציאליות, ואוניברסאליות, בעוד ה-’ימין’ מוגדר כמתנגדם של תפיסות אלו, בחלקן או במלואן.

השמאל הישראלי

השמאל הישראלי הוא שונה. לפי ההגדרות דלעיל, רוב הישראלים הרואים עצמם אנשי שמאל - אינם כאלו כלל ועיקר. השמאל הישראלי מאחד בתוכו מרכיבים שונים שרב המפריד ביניהם על המשותף.

ישנו מרכיב שמאל גזעני, וחבריו אינם מעטים. תומכיו נמצאים בו מאותן סיבות שהובילו אחרים לתמוך במפלגות הימין הקיצוני. הם פשוט רוצים מדינה יהודית נקייה מערביים עד כמה שניתן, ומעדיפים לעשות זאת בדרכים הומאניות יותר מאחיהם הימנים.

ישנו השמאל הפרו-פלסטינאי. בו חברים אנשים השונאים את תרבות העם אליו שויכו בעל-כורחם (לא את עצמם…), והם למעשה תמונת ראי של הימין. הם בעלי מוסר כפול. הם דורשים מהיהודים להתנהל ברמה מוסרית גבוהה - אותה אין הם דורשים מהצד בו הם תומכים.

וישנו אלמנט אגוצנטרי המהווה מרכיב מרכזי בשמאל הישראלי. הוא מייצג את הנהנתנים האגואיסטיים, הדואגים לעצמם בלבד, ולא רוצים ששום גורם יפריע את שלוות חייהם, ולפיכך הם מעוניינים במינימום מלחמות, ומקסימום צמיחה כלכלית. אם יתברר שיש מקום בו ניתן לחיות טוב יותר - הם יימשכו את הכסף ויעברו למקום אחר על פני הגלובוס.

ברוב המקרים, איש השמאל הישראלי מכיל בקרבו מינונים שונים של שלוש תתי-הקבוצות שתוארו, ומכאן נובע קיומם של ארגוני שמאל רבים כל-כך העוינים זה את זה.

ההומניסטיים

אך בשמאל הישראלי קיימת גם קבוצה שולית, קטנה מאד, ומובחנת משאר תתי-הקבוצות. שלוש הראשונות מתבססות על תועלתנות ברמה הפרטית, הלאומית או האוניברסאלית, בעוד קבוצה שולית זו מתבססת על ערכים מוסריים הומניסטיים כלל-אנושיים, צדק, הגינות, וחמלה אנושית. לצערי, אינני מכיר רבים המשתייכים אליה, ומדובר ככל הנראה בזן הולך ונעלם - ההומניסטים. הם אינם מפלים קבוצה לאומית או דתית כלשהי לטובה או לרעה. מטרתם לדאוג לרווחת המין האנושי כולו, ולתרום את חלקם הצנוע בתהליך האינסופי של שיפור האנושות - כאילו לקראת מטרה לא-ניתנת להשגה, בדמות גן-עדן עלי אדמות. הדרכים הלגיטימיות הן אלו הגורמות מינימום סבל ומקסימום אושר לאנושות כולה.

הם לוקחים בחשבון גם את הדורות הבאים של האנושות, וגם את עתיד הביוספרה. שכן, מטרתם להפחית את מידת הסבל של כל יצור המסוגל לחוש בסבל. רצח להשגת יעדים פוליטיים (הקרוי במקומותינו: מלחמה) ו/או הרג אגבי נמשך של חפים מפשע אינם בלקסיקון שלהם. ישנם לא מעט אישים במחנה השמאל הישראלי המתחזים ומתהדרים בנוצותיו של מחנה זעיר זה.

הסכסוך היהודי-ערבי והשפעת השמאל הישראלי על מצבו

רוב-רובו של השמאל הישראלי מעולם לא היה הוגן ביחסו לסכסוך הישראלי-ערבי (כמו בימין - אך מהימין בעל ההתנהלות השבטית אין לצפות לכלום). המרכיבים הגזעניים שבו לא ערערו מעולם על הלגיטימיות של אי-החזרת פליטי 48 לתחומי מדינת ישראל, על הפליית ערבים לרעה, הפקעת קרקעות מערבים, או על הרג ערבים חפים מפשע במהלך פעילות מלחמתית. המרכיבים הפרו-פלסטינאים מעולם לא התעמתו ערכית עם הערכים המובילים את החברה הפלסטינית, כמו: מעמד האישה, השחיתות הציבורית, ובראש וראשונה העדרה של תחושת אשמה בהנהגה הפלסטינית כשמדובר בהרג חפים מפשע על ידי תומכיהם הפוליטיים.

הכול נבחן אצל ההנהגה הפלשתינאית מנקודת השקפה פשיסטית, של טובת העם והמדינה שבדרך, וקולו המסתייג של השמאל הישראלי הפרו-פלסטינאי לא נשמע. גם המרכיבים האגוצנטריים של השמאל לא תרמו לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי, בכך שתמכו בנסיגות חד-צדדיות של ישראל מלבנון ומרצועת עזה, מהלכים שהתפרשו, בחלקם בצדק, כתבוסתנות, וחיזקו - ועדיין מחזקים - את האגפים המיליטריסטיים בדעת הקהל בעולם הערבי ("היהודים מבינים רק כוח"). הגורם היחיד בשמאל שהיה יכול לתת תרומה חיובית לפתרון הסכסוך, הוא הגורם ההומניסטי. מפאת שוליותו במחנה השולי ממילא של השמאל הישראלי, אין קולו נשמע ואין הוא מהווה אלטרנטיבה כלשהי. חבל.

תקווה

אני תקווה שיום בהיר אחד, לא רחוק מדי, תקום לה באזורנו תנועה יהודית-פלסטינאית הדוגלת בערכים של השמאל ההומניסטי העל-לאומי. תנועה זו, תנסה בדרכי-נועם, תוך רדיפת צדק ויחס של רחמים, לדבר לליבותיהם של תושבי האזור, על מנת להכשיר את הקרקע לכינונה של מדינה אחת על כל שטח ישראל-פלסטין. מדינה שתפעל למען עתיד משותף, הוגן ומכובד לכל תושבי האזור. אינני מאמין בשום פתרון אנושי אחר.

(המאמר הופיע ב-www.scoop.co.il . הפתיחה נכתבה בידי העורך ב-Scoop)

יום שלישי, 8 באוגוסט 2006

המלחמה בעיניהם

עוד משחר ההיסטוריה כולם יודעים כי "מלחמה זה רע", נא להכיר: איך נתפסת המלחמה בעיני הנביא ישעיהו, הרמב"ם, אלברט איינשטיין ואחרים.

המלחמה בלבנון נמשכת ונמשכת, אז לפני שמגיעים להידרדרות או למפנה מדיני, חשוב לדעת איך נתפס המונח מלחמה בעיני אנשי שם עוד מימי התנ"ך.

בתנ"ך, בספר ישעיהו (פרק מ"ה, פסוק ז’) נכתב: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע. אני ה’ עושה כל אלה". לפי הרמב"ם (1135-1204) בספרו "מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק י’) קיימת בפסוק זו הקבלה ספרותית. כשם שהחושך איננו ישות בפני עצמה, אלא חוסר ישות, דהיינו: העדר אור - כך גם הרע איננו ישות בפני עצמה אלא העדר שלום.

מטרתו של הרמב"ם הייתה לנקות את יוצר העולם מאחריות לרוע הקיים בו. לפי תפישתו זו, האל אחראי רק על יצירת האור והשלום, ואילו במקום בו אין אלוהים - יש חושך ורוע. משתמע מתפיסתו זו ש"העדר שלום הינו רע בפני עצמו", ואין האלוהים מעורב במצב זה.

הקבלה מעניינת מתקופתנו על הקשר שבין העדר אור להעדר שלום ניתן לראות בכך שאותם גורמים המעוניינים במלחמות, מעדיפים את כוחות החושך החשאיים, ואת ריחוקם של זרקורי התקשורת. כשחלק ניכר מאמצעי התקשורת פנו לנעשה בלבנון (בעל-כורחם של המעוניינים במלחמה זו) - נוצר חושך תקשורתי יחסי באזורים אחרים בעולם, שאפשרו לכוחות הרוע לפעול באין מפריע.

אין זה מקרה שמיד לאחר התחלת המלחמה בלבנון, והפניית תשומת הלב התקשורתית לשם, פתחו כוחות ממשלת סרי-לנקה בהתקפה מסיבית על הטמילים ההינדים, ממשלת הפיליפינים פתחה במתקפה על המורדים המוסלמים בדרום המדינה, ואילו בעזה גדל משמעותית מספר האזרחים שנהרגו. כמו שנאמר, החושך (התקשורתי) והרוע משרתים את מחרחרי המלחמה, ואילו הטוב, האור והשקיפות עושים חסד עם תומכי השלום.

להלן אסופה קצרה של ציטוטים מפי אנשי-שם המתייחסים למלחמה באשר היא:

בנימין פרנקלין (מחשובי האבות המייסדים של ארצות-הברית): "מעולם לא היו בנמצא מלחמה טובה או שלום רע".

ארנסט המיינגווי (סופר ועיתונאי אמריקאי ידוע 1899-1961): "לעולם אל תחשוב שמלחמה, לא משנה כמה הכרחית או כמה צודקת, איננה פשע".

מהטמה גנדי: "מה זה משנה למתים, ליתומים, ולחסרי הבית, האם ההרס המטורף נעשה בשם הטוטליטריות, או בשמותיהם הקדושים של החירות והדמוקרטיה?"

מרקוס טוליוס קיקרו (מדינאי, נואם מוכשר, ופילוסוף רומי 106-43 לפנה"ס): "שלום לא צודק עדיף על פני המלחמה הצודקת".

מרטין לותר קינג (מנהיג השחורים בארה"ב, חתן פרס נובל לשלום, 1929-1968): "התקווה היחידה שלנו היום טמונה ביכולתנו לרתום מחדש את הרוח המהפכנית, ולהיכנס אל עולם עויין לעיתים, תוך הכרזת איבה נצחית לעוני, לגזענות ולמיליטריזם".

דוויט ד. אייזאוואר (נשיא ארצות-הברית 1953-1961): "כל רובה שמיוצר, כל ספינת קרב שהושקה, כל טיל שנורה – מהווה למעשה, גניבה מאלו הרעבים שלא ניתן להאכיל, ואלו חסרי הלבוש - שלא ניתן להלביש".

גרגורי קלרק (פוליטיקאי שמרן בריטי עכשווי): "האם פצצות הן הדרך היחידה להצית את רוחו של האדם? – האם כוח הרצון האנושי הוא כל כך עלוב כפי ששתי מלחמות העולם הוכיחו?" .

ז’ורז’ קלמנסו (ראש ממשלת צרפת פעמיים במחצית הראשונה של המאה ה-20): "המלחמה היא עסק רציני מדי מכדי להפקידו בידי אנשי הצבא".

אלברט איינשטיין: "כל עוד קיימים גברים – תהיינה מלחמות".

אלברט איינשטיין: "אינני יודע מה יהיו כלי המלחמה בהם ייעשה שימוש במלחמת העולם השלישית, אך במלחמת העולם הרביעית ילחמו באבנים ומקלות".

רונלד רייגן: "ההיסטוריה הוכיחה שמלחמות מתחילות כשממשלות מאמינות שמחיר המלחמה הוא זול".

אלינור רוזוולט (מנהיגה פוליטית, אשתו של נשיא ארה"ב, 1892-1962): "אנו חייבים להתמודד עם העובדה לפיה או שכולנו נמות ביחד או שנלמד לחיות ביחד, ואם אנו רוצים לחיות ביחד - אנחנו חייבים לדבר".

איזק אסימוב: "אלימות היא המפלט הראשון של חסרי היכולת והכישרון".

הרברט הובר (נשיא ארה"ב בשנים 1929-33): "אנשים מבוגרים יחסית מכריזים על מלחמות. אך הצעירים הם אלו שיצטרכו להילחם ולמות"

ר. בקמינסטר פולר (איש חזון אמריקאי, 1895-1983): "או שהמלחמות לא יהיו עוד - או שהמין האנושי לא יהיה עוד".

ג’ינט רנקין (חברת הקונגרס הראשונה בארה"ב, 1880-1973): "אינך יכול לנצח במלחמה יותר מאשר אתה יכול לנצח ברעידת אדמה".

ארנסט המיינגווי (סופר ועיתונאי אמריקאי ידוע 1899-1961): "בימים ההם כתבו שזה טהור וראוי למות למען המולדת. אך במלחמה המודרנית אין שום דבר טהור או ראוי בגסיסה שלך. אתה תמות כמו כלב ללא שום סיבה טובה".

אלברט איינשטיין: "החלוצים של עולם נטול-מלחמות הם אותם צעירים המסרבים לשרת בצבא".

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)