יום ראשון, 4 במרץ 2007

רועי הצאן וערכי התנ"ך מול הציוויליזציה העירונית

מה בין אורח החיים של רועי הצאן והנוודים ובין החברה המזרח-תיכונית הנוודית של ימינו? רונן סקלצקי על הקשר שבין אורח החיים הנוודי מהתקופה המקראית ובין היחס של החברה בת-זמננו לבעלי חיים ולתעשיית הבשר.

מאמר קצר זה יעסוק בהשפעת חיי הרועים על האנושות דרך התנ‘’ך, שנכתב בידי מנהיגיו הרוחניים של עם נוודים רועי צאן. כמו-כן, ינסה המאמר להסביר את הצדדים הפסיכולוגיים הנובעים מחיי הרועים, ושעקבותיהם משפיעים על החברה המזרח-תיכונית הנוודית עד היום.

נתחיל בשאלה: מה המשותף למשפטים הבאים: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" (טשרניחובסקי), "לו סוסים היו יכולים לחשוב, הם היו מדמים את האלוהים שלהם לסוס" (נוסח מקוצר שלי לדברי כסנופנוס), "טוב שברופאים לגיהנום והכשר שבטבחים (שוחטים בלשון ימינו) שותפו של עמלק" (קידושין פ"ב, א), ולספרו הוותיק של פרופ’ בן-עמי שרפשטיין "הפילוסופים כבני אדם"?

תשובה: כולם נוגעים בצדדים שונים של הקשר הדו-כיווני שבין האדם, ההתנהלות והמחשבה שלו, לבין הסביבה בה הוא חי ואורח חייו.

במשנה נאמר ש"כשר שבטבחים – שותפו של עמלק" משום שאדם שמתרגל לשחוט בעלי-חיים קל לו להרוג אדם יותר מאשר לאדם שבחייו לא הרג זבוב… כנ"ל לגבי רופא המתרגל לכך שהחולים שלו, למרות מאמציו, מתים תחת ידיו עקב טיפול לא-מושלם. גם רופא זה יפתח עור עבה שיאפשר לו להרוג אדם בקלות רבה יותר מזו של אדם שבחייו לא גרם למוות של איש.

בחברה המערבית המעודנת של היום, רוב האוכלוסייה איננה צמחונית. ההפך הוא הנכון. מעולם לא הייתה חברה אנושית שניזונה מכמות רבה כל-כך של בשר בעלי חיים מכל סוג שהוא כמו היום. תעשיית ההרג של בעלי החיים בדורנו מזעזעת כל אדם מהיישוב שנחשף אליה. למרות זאת, רוב האוכלוסייה בעולם המערבי פוגש במנת הבשר שלו בסביבה מנוטרלת רגשית מסבל ומוות. אין הוא צריך לשחוט או לצוד את החיה אותה הוא זולל. הוא משיג בסופרמרקט את חלקי הגווייה האהובים עליו, באריזה מקושטת בפרה או תרנגולת מחייכים… וללא רגשות אשם מטרידים על הסבל שהוא גורם כדי לספק את גרגרנותו.

בחברה המערבית של היום קיים יחס אמביוולנטי לבעלי-חיים. קיימת התעלמות כמעט טוטלית מרגשותיהם של בעלי החיים שהאדם מענה בשיטות גידול תעשייתיות שונות ולבסוף רוצח כדי לאכול. לעומת זאת, לא מסוגלים בחברה המערבית לחשוב על אכילת בשר כלב או חתול הנחשבים לידידי האדם. בני-אדם בחברה המערבית נותנים יחס חם לחיות מחמד, כמעט כמו לבן משפחה, בניגוד בולט ליחס של אותם בני-אדם לחיות אחרות המשמשים למאכלי גורמה. ניגוד זה מעולם לא היה גדול יותר.

לעומת זאת, אם ניקח את חיי הרועים בתקופת התנ"ך, או את חיי הבדואים הנוודים של היום, נבחין בהתנהגות שונה לחלוטין, ולאו דווקא חיובית יותר. הם לא גידלו או מגדלים תאו, או פרות. הם החליטו לגדל צאן, כבשים ועיזים. בעלי חיים קטנטנים, עדינים ורכים ומאד פגיעים. על הרועה לשמור ביום ובלילה על הטלאים הרכים והגדיים מיד לאחר ההמלטה מפני טורפים האורבים להם. סביר להניח, שהרועה מתחיל לפתח כלפי כל גדי וטלה יחס אישי רגשי המתפתח עם השנים, לפחות כמו שמגדלי כלבים וחתולים בחברה המערבית היום מפתחים כלפי חיית המחמד שלהם. הרועים הרי נמצאים עם עדריהם כל העת. אין להם עבודה אחרת.

ואז, ביום בהיר אחד, לרגל אירוע כזה או אחר, מחליט הרועה לשחוט את אחד הכבשים או העיזים התמימות והצמחוניות אותן יילד, ושבהן טיפל במסירות מאז שנולדו. כל זאת כדי לשמש למאכל לחבר מרעיו. דמיינו משפחה מערבית מאושרת המגדלת כלבים בביתה, ומדי שנה שוחטת כלב אחד כדי לשמש לארוחה חגיגית… לא נתפס? תחשבו על זה. ומה שיותר מוזר, חיי הרועים קרויים פסטורליה…

על רקע ההתנהגות הייחודית הזאת של רועי צאן, ניתן להבין אחרת את האירועים המקראיים של עקידת יצחק, השוואת מנהיגים ומלכים בתנ"ך לרועי צאן, כולל מלך מלכי המלכים…

הסתכלו גם על הסיטואציה מנקודת המבט של הכבשים, החשות ביד אוהבת המטפלת בהם כל חייהם במסירות עצומה, ואז, לפתע, בלי שום אזהרה, אחת מהם נבחרת לשחיטה על ידי הרועה המסור, המבצע לעיתים בעצמו את השחיטה… ההקבלה לתפיסה היהודית של תפקיד האלוהים ברורה כאן.

גם את תופעת ה’רצח על רקע כבוד המשפחה’ הקיימת בחברה הבדואית, והבלתי-נתפסת במוחם של אנשי המערב, ניתן להבין, ולרדת לשורשה.

למעשה, אם נבחן את תרבותם של אוכלי בשר אחרים מקרב האנושות, כמעט ולא נמצא חברה המתנהגת באטימות רגשית כל-כך עזה. ציידים הצדים את מזונם ביער הורגים בעלי חיים אותם מעולם לא הכירו, ובטח שלא דאגו למזונם ובריאותם במשך שנים. אפילו קניבלים לא עסקו בהרג יצורים חיים אותם אהבו וגידלו. אולי מגדלי בקר ומגדלי חזירים סובלים מאותה תסמונת, אך בחברה עירונית כמו זו הקיימת במערב ובמזרח אלפי שנים, החיות נמכרות לבתי מטבחיים, ולא החוואי הוא זה הרוצח אותם. בכל זאת, יחס מעודן יחסית…

רועי צאן נוודים המציאו להם אלוהים בדמותם. אלוהי התנ"ך הומצא בהשראתם. החברה הבדואית הנוודית של היום משמרת היום את עולם התרבות של תקופת התנ"ך ועל רקע חייהם ומעשיהם, ניתן להבין טוב יותר את מחשבותיהם והתנהגותם של גיבורי התנ"ך הנוודים של אז. למזלנו, האליטה של העם היהודי התגוררה במשך אלפי השנים האחרונות בציביליזציה עירונית מעודנת יחסית, כך שהתנהגות כמו זו של גיבורי התנ"ך הנוודים נחשבת כיום כברברית ולא אנושית. חוסר היכולת להאמין שגיבורי העם התנהגו כברברים, גרם לכך שברבות השנים נוצרה תורה שבעל-פה הממשיכה להתפתח כפונקציה של התעדנות ציבור המאמינים. תורה שבעל-פה זו מפרשת את התנהגותם של גיבורי התנ"ך בדרך אחרת כדי שיוכלו להמשיך להיחשב כגיבורי תרבות, ולא כברברים, כפי שהתנ"ך מתאר בפשטות.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il. הפתיחה נכתבה בידי העורך ב-Scoop)