רובנו גדלנו על ברכי הציונות, וינקנו משחר ילדותינו את ההשקפה שהציונות החזירה עם שגורש לאדמתו, ולכן הצדק איתנו בהתמודדות עם התנועה הלאומית הפלשתינית. האומנם?
ישראל החילונית המירה את הדת היהודית בדת ציונית. דת קנאית בלי אלוהים, אך בעלת עקרונות אמונה האוסרת על המאמין לערער בתקפותם.
הדת הציונית הייתה פרי אינטגראלי של המאה התשע-עשרה בה פרחו דתות חילוניות רבות, מהן לאומניות-גזעניות, ומהן קוסמופוליטיות דוגמת הקומוניזם. שפיכות הדמים שגרמו קנאי הדתות החילוניות הללו הביאה לכך שהמאה העשרים הייתה הנוראה ביותר בתולדות המין האנושי מבחינת היקף שפיכות הדמים שנעשתה במהלכה על רקע אידיאולוגי.
יהודים חילונים רבים שחלמו על סביבה ליברלית, פלורליסטית, רודפת שלום, קוסמופוליטית, בה יוכלו היהודים להתפתח - נכחו לדעת שבאירופה מתחוללת מלחמת כנופיות שבטיות ואידיאולוגיות, שרובן עוינות ליהודים, ולכן על היהודים למצוא פתרון על ידי עזיבת השכונה הנוראית הזו.
אך מה לעשות, היהודים האירופאים, שינקו יחד עם כל שאר תושבי אירופה את רעיון העליונות התרבותית האירופאית, לא ראו בקולוניאליזם תופעה הראויה לגינוי, לעיתים אף להפך, מין סוג של שליחות. רבים ממאמיני הדת הציונית האמינו שהתרבות והטכנולוגיה שהם יביאו איתם מאירופה לעמים הברבריים והפרימיטיביים בפלשתין או באוגנדה, רק תזכה אותם באהדת הילידים הנבערים מדעת.
מנבוכדנצר ועד לזכות הקניין
כשמשתתפי הקונגרס הציוני השישי בתחילת המאה העשרים בחנו את הצעת אוגנדה, הם לא חיפשו את ה’זכות ההיסטורית’, גם לא היה משקל לדעת הקהל של הברברים היושבים באוגנדה. אדוני הארץ הם הבריטים ורק דעתם חשובה.
גם כשהוחלט לבסוף שבכל זאת הולכים על האופציה הפלשתינית התפיסה הייתה קולוניאליסטית אירופאית בבסיסה. ההתייחסות אל תושביה הערבים של פלסטין לא הייתה שונה מהותית מזו של מתיישבים קולוניאליסטיים אירופאים אחרים בכל מקום על פני הגלובוס. נכון, השפעת היהדות על הקולוניאליסטיים העבריים הייתה ניכרת. הרצון הקדום להיות ‘אור לגויים’ גרם לחלקים ניכרים בחברה הציונית לסגל לעצמם אורחות ‘קולוניאליזם נאור’ כשהמסר הוא: ‘אנחנו האדונים, אך נעשה הכול על מנת לשפר את רמת חייהם של אוכלוסיית הילידים הפרימיטיביים ונבערי-הדעת’.
כשהסכסוך הבלתי נמנע בין הקולוניאליסטים הציונים לבין הילידים פרץ - גם כאן, כמו בכל הקולוניות האירופאיות הנאורות, מחו הקולוניאליסטיים על כפיות הטובה של הילידים והעמידו פנים שאינם מבינים (או שאולי באמת לא הבינו) מדוע הילידים מתקוממים. "מה עשינו? למה הם הורגים בנו? לא פגענו בהם! רק טוב הענקנו להם. באיזה רמת חיים הם היו לפני שהגענו? אנחנו סיפקנו להם עבודה, ייבשנו את הביצות, מיגרנו את המלריה, וזאת התודה שלהם?"
גם הטיעונים למניעת זכויות פוליטיות מהילידים בשל רצחנותם האכזרית נשמעו בעבר בכל הקולוניות וגם כאן, וגם פה כמו בשאר הקולוניות מספר הילידים החפים מפשע ש’מצאו את מותם’ בלשון הקולוניאליסטים היה ועודנו גדול לאין- שיעור ממספר הקורבנות בקרב המתיישבים.
כשנוכחו הציונים שהילידים הפכו לאויב בעל מודעות פוליטית, תופעה לא מובנת כל-כך בקרב הקולוניאליסטיים האירופאים, היה צורך למסד את "צדקת הדרך" כלפי פנים וכלפי חוץ. וכך בניסיון בריחה מהעולם הקולוניאלי, שנס לחו בעולם של היום, עלתה חשיבות הטיעון של "זכות היסטורית" של עם ישראל על פלסטין המנדטורית. הטיעון היה: עם ישראל גורש מארצו. עד כה נבצר ממנו לחזור לאדמתו. במשך כל הדורות התפללו היהודים ליום בו ישובו לארצם. עתה נקרת הזדמנות זו בדרכינו. אסור להחמיצה.
מה הבעיה עם טיעון כה יפה? התשובה פשוטה. החלק הראשון שלו הוא לא ממש נכון. לפי המסורת היהודית, עשרת השבטים המיתולוגיים של ממלכת ישראל גורשו של ידי האשורים במאה השמינית לפני הספירה, ומאז לא ממש נודעו עקבותיהם, לפחות לא של רובם. ממלכת יהודה עברה גירוש על פי המסורת בידי נבוכדנצר הבבלי בשנת 586 לפני הספירה וכשבית שני הוקם בירושלים, בחרו הרוב המוחלט של היהודים המגורשים וצאצאיהם להישאר בבבל מרצונם החופשי. היו להם שש מאות שנה לחזור, אם רצו בכך. הם לא עשו כן.
הלאה, כשהרומאים החריבו את בית המקדש השני, ודיכאו את מרד בר-כוכבא, הם מעולם לא ביצעו גירוש המוני של יהודים מארץ ישראל. בתקופה הרומית ארץ ישראל איבדה מחשיבותה הגיאו-פוליטית והפכה לטריטוריית ספר באימפריה הרומאית האדירה. ליהודים, כמו לשאר נתיני האימפריה ניתן היה לנוע בחופשיות בכל רחבי האימפריה, ורבים עשו זאת מסיבות כלכליות בדיוק כמו שעשו האבות המייסדים של האומה לפי המסופר בתנ"ך.
במשך השנים הארץ הידלדלה מיהודיה, עקב הגירה מרצון, והמרות דת. ניתן אף לשער שחלק ניכר מתושביה הערביים הוותיקים של ישראל הם צאצאי האוכלוסייה היהודית שהתנצרה או התאסלמה במהלך הדורות. אפילו בתקופת הריבונות היהודית בימי התנ"ך ובית שני היו רבים בעם היהודי שהאמינו באלים אחרים: כנעניים, בבלים, או יוונים מרצונם החופשי. ניתן לשער שאחוז גבוה יותר המיר את דתו מתוך כפיה תחת השלטון הנוצרי והמוסלמי.
לפיכך, כל הטיעון על עם יהודי שגורש מאדמתו, וכעת, באה הציונות ויצרה לראשונה הזדמנות היסטורית להחזירו לאדמתו הוא שקרי באופן מובהק, ועושה שימוש מתעה בגירושים הקדומים, האשורי, והבבלי. הטיעון התקבל בעולם היהודי וגם בעולם הנוצרי האמון על סיפורי התנ"ך. דעת הקהל היהודית והנוצרית לא מודעת לגורל היהודים בארץ ישראל בתקופת השלטון הרומי. מעט מאד ידוע ונלמד על גורלם. בכל אופן, גירוש המוני של יהודים מארץ ישראל לא היה מעולם בתקופה הרומית.
הדת הציונית בנוסף לטיעון "הזכות ההיסטורית" טענה שלערביי ישראל אין כל זכות. ובכן, ארץ ישראל אף פעם בתולדותיה לא הייתה מיושבת באופן אקסקלוסיבי על ידי יהודים. עמים, שבטים מקומיים ומהגרים התגוררו בה לכל אורך הדורות, גם בתקופת התנ"ך. ניתן לשער שחלק מהפלשתינים הם צאצאיה של אוכלוסיה זו, בנוסף, ניתן לשער, שחלק ניכר מהפלשתינים הוותיקים הם ממוצא יהודי (כפי שנאמר לעיל).
וכעת לעצם הטיעון של ‘זכות היסטורית’, זכות קניין על רכוש ונדל"ן היא עניין משפטי שצריך להיות נידון במוסדות משפטיים על פי קני-מידה מוסריים וחוקיים מקובלים בעולם. במדינה שרוב שטחה שייך לפרטים וארגונים בני עם אחד, אין כל משמעות לכך ששטח המדינה עצמה שייך באופן מופשט לעם אחר. וכך גם לגבי השלטון במדינה דמוקרטית – אם רוב התושבים הם בני עם מסוים, אזי אין משמעות להצהרה הוירטואלית שהמדינה שייכת לעם אחר.
הדת הציונית
מאחר שהציונות החליטה שהארץ היא ארצו הבלעדית של עם ישראל, גם בגופה וגם בנפשה, היא נאלצה לבסס טענות אלו באלימות שלטונית: על-ידי הפקעת קרקע ורכוש מידי האוכלוסייה הערבית והעברתה לידי אוכלוסיה יהודית, על-ידי חנק ההתפתחות של הישובים הערביים, על ידי ניסיונות למניעת הקמת יישובים ערביים חדשים, גירוש אוכלוסיה ערבית (מה שקרוי היום: טהור אתני) במהלך מלחמות, ומניעת חזרה של הפליטים באמצעיים חוקיים.
הדת הציונות יכולה לבסס את השקפת עולמה על חוקי הדרוויניזם החברתי, כמו שעשו עוד תנועות לאומניות במאה העשרים, אך אין לה כל בסיס ממשי לעגן את האידיאולוגיה הדורסנית שלה בטיעונים מתחום המוסר והצדק.
אם הציונות לא תמצא את הדרך להתפייס עם שאיפותיהם הפוליטיות של הערבים ילידי הארץ הזאת, כשיבוא יום שבו העולם המערבי הקולוניאליסטי והניאו-קולוניאליסטי יאבד את מעמד הבכורה שלו בזירה הפוליטית העולמית לטובת המדינות שסבלו מהקולוניאליזם, דוגמת סין והודו - יבוא הקץ גם על ההרפתקה הציונית כמו להרפתקאות קולוניאליסטיות אחרות שנמשכו אף מספר מאות שנים, כמו בדרום-אפריקה.
רעיון החלוקה הקולוניאליסטית של פלסטין המנדטורית התקבל באו"ם ב-1947 בקולות המדינות האירופאיות הקולוניאליסטיות ועל ידי המדינות שהם יצרו ב’עולם החדש’ (עוד מושג קולוניאליסטי מקובל). הוא לא היה זוכה לרוב בקרב ארגון או"ם המושתת על עמים ריבוניים.
ועוד שאלה למחשבה: איך הייתה מגיבה ישראל אם הנוצרים המרונים שהפכו מיעוט בלבנון, והם מצאצאי הפניקים הנחשבים לכנענים, היו רוצים להקים מדינה כנענית על חלק כלשהו מארץ כנען בצפון ישראל? סך הכול ‘זכות היסטורית’ יש להם, אפילו התנ"ך מודה שארצנו היא ארץ כנען.
לציוני חילוני שאינו דתי, אין תשובה שאינה מבוססת על כוחנות דרוויניסטית.
לא נגעתי כאן בציונות הדתית, אך במשפט אחד ניתן לומר, שהיא מובילה למלחמת דת עד מוות של אחד הצדדים. לאדם אובייקטיבי קל לנחש את התוצאה ארוכת-הטווח, אך למאמינים עיוורים של כל דת מאד מאד קשה…
אני תקווה שכל הדתות במזרח התיכון, אלו שמאמינות באלוהים ואלו שלא, יאבדו את קסמן המכשף, ויתנו למנהיגים אפורים נעדרי פאתוס דתי ומשיחי לפתור את הסכסוך באופן פרגמאטי ואנושי.
(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה