צידקת הדרך של הציונות

לא פעם, כשהעולם כולו נגדנו, - עושים מנהיגי ישראל שימוש בצמד המילים 'צידקת הדרך' כדי לגבש את יהודי ישראל סביב האידיאולוגיה הציונית. אך האם דרכה של הציונות באמת צודקת מן הבחינה האתית המוסרית?

ראשית, כדי להימנע מבלבול אורווליאני מצוי, נעשה סדר עם מושג מרכזי בציונות: היהדות כלאום. ובכן, היהדות איננה לאום, אלא דת. אם היהדות היתה לאום, יהודי שהתנצר או התאסלם היה נשאר יהודי בלאומיותו. ואילו לא-יהודי שהתגייר היה נשאר לא-יהודי בלאומיותו. תפיסת היהדות של רוב יהודי ישראל, דתיים וחילוניים כאחד, מתאימה הרבה יותר להגדרת דת, מאשר להגדרת לאום.

הדת היהודית האורתודוכסית רואה את מקור צידקת דרכה ברצון האלוהים, בורא העולם, המגולם לדעתה בכתבי הקודש ובדעת גדולי התורה המקובלים על שלומי אמוני ישראל.

הציבור היהודי-דתי-לאומי במדינת ישראל פטור מן השאלה המוסרית, כיוון שמנהיגיו הדתיים רואים בהקמת מדינת ישראל צדק אלוהי, ותחילת קיום הבטחה אלוהית אולטימטיבית.

גם הציבור החרדי, הנאמן למנהיגיו האנטי-ציוניים, אינו חייב לחוש רגשות אשמה, שכן מן הבחינה המוסרית, ארץ כנען/ישראל שוייכה על-ידי בורא העולם לעם ישראל, קרי: בני הדת היהודית. הבעיה שלהם עם הציונות אינה מוסרית, אלא דתית, בהיות הציונות - הכרזת מרד נגד האלוהים. שכן, בתלמוד, נאמר שאלוהים השביע את היהודים שלא למרוד בגויים, ושלא לארגן עלייה המונית לארץ ישראל לפני שאלוהים ישלח את משיחו.

לציבור הדתי והחרדי בכללו אין כאן בעיה מוסרית, - אך עמדתם הדתית מעמידה אותם (לפחות בטווח הנראה לעין) אל מול דעת-הקהל בעולם בימינו, התומכת בצדק אוניברסלי, שלא על בסיס אמונה דתית זו או אחרת.

הבעיה המוסרית, אם כן, רובצת, באופן בלעדי, לפיתחם של יהודי ישראל החילונים התומכים בציונות. ראשית, כמו שהבהרתי לעיל, מדובר בציבור שרובו מבולבל, ואינו מבחין בין דת ללאום. מדוע שחילוני, שאינו מאמין בדת היהדות, יקבל על עצמו את הגדרת 'מיהו יהודי' האורתודוכסית? – מדוע שימנע מילדיו להתחתן עם יהודים שהתנצרו או התאסלמו, או אם מי שאימו לא יהודיה? – כניעתו לאורתודוסיה, משיקולים שונים, מבססת את היהדות כדת, ולא כלאום.

מין הבחינה החילונית, שאינה מכירה בכתבי הקודש ככתבים אלוהיים, - איזו זכות יש לבני הדת היהודית הכופרים במתן תורה, - לנשל את תושבי הארץ הזו, הקוראים עצמם פלשתינאים, מאדמתם?

הטיעונים הרווחים בקרב הציונות החילונית הם:

1. גורשנו מארצינו, ועכשיו אנו חוזרים אליה וגואלים אותה מכיבוש זר.
2. האו"ם החליט על הקמת מדינת ישראל. הערבים לא קיבלו את ההחלטה, ותקפו אותנו. הם הפסידו ואיבדו את זכותם על קרקעותיהם ורכושם, כתוצאה מכך.

(הערת אגב: קיים גם טיעון נפוץ נוסף, לפיו הרבה מדינות בעולם נוסדו על חורבותיהם של עמים ותרבויות קודמים. הטיעון הזה אינו טיעון מוסרי. הוא רק מבקש למנוע ביקורת מוסרית מצד מדינות שעברן מוסרי פחות. הטיעון גם מתעלם מכך, שהעולם מתנהל על סמך חוק בינלאומי ערכני, המשתנה מעת לעת. נסיונות לשכנע את דעת הקהל הבנילאומית תוך שימוש בטיעונים המבוססים על מוסר וחוק בינלאומי מיושנים, שאבד אליהם הקלח, נידונים לכישלון ידוע מראש...)

האם שתי הטענות דלעיל עומדות במבחן האמת והמוסר האונינרסליים? - בוא נבחן אותן אחת לאחת.

גורשנו מארצינו

בעבר הרחוק, בו הייתה היהדות הרבה יותר לאום והרבה פחות דת, בתקופת התנ"ך, התקיימו בישראל שתי ממלכות אחיות: יהודה ושראל.כמו כן, לכל אורך תקופת המקרא, התקיימו בתוך שיטחם של מלכויות יהודה וישראל, עמים נוספים שלא נחשבו ליהודים, ושהדת היהודית ציוותה על השמדת חלק מהם.

מלכות ישראל, לפי המקורות הדתיים של היהדות, הוגלתה על ידי האשורים באמצע המאה ה-8 לפני הספירה (למרות שלפי מקורות אשוריים מספר המגורשים עמד על 27,290 בלבד) , ועיקבותיה לא נודעו עד עצם היום הזה. הם קרויים מאז: עשרת השבטים האבודים. מפעם לפעם, צצים שבטים ועמים ברחבי העולם השלישי הטוענים לירושה... (השומרונים בכללם).

העשירים ובני המעמד הבינוני במלכות יהודה הוגלו בשני גלים בסוף ימי בית ראשון (586 לפני הספירה) ע"י הבבלים, ולאחר כחמישים שנה, עם השתלטות פרס על בבל, - התיר כורש, מלך פרס, ליהודי בבל לשוב לארצם (538 לפני הספירה) ולבנות את בית מקדשם.

התוצאה היתה שרק כ-50,000 יהודים החליטו לחזור לארצם. בכל תקופת בית שני, למעלה מחמש מאות שנות קיום מדיני, - רוב היהודים חיו מחוץ לישראל מסיבות כלכליות.

בניגוד מוחלט לאירועי חורבן בית ראשון, - חורבן בית שני לא לווה בגירוש המוני של יהודים מישראל. כאן הצליחה הציונות לקבע רעיון שיקרי לחלוטין בדעת הקהל העולמית. יהודי ישראל, לא גורשו מאדמתם ע"י הרומים, גם לא לאחר מרד שמעון בן-כוסבא שהביא בעקבותיו טיהור אתני של ירושלים וסביבתה מיהודים. יהודי ישראל, הפכו להיות חלק מתושבי האימפריה הרומית. גבולות המדינה לא היו רלוונטיים עוד. ישראל הפכה להיות מחוז-ספר באימפריה הרומית. היהודים, שהתנ"ך סיפק להם דמויות חיקוי כמו אברהם, ויעקוב, עזבו את הארץ לאט לאט אך בהתמדה תוך חיפוש אחר אתרי מחייה טובים יותר עד ביאת המשיח... כיום נקראים אנשים כאלו: מהגרים כלכליים.

המשנה והתלמוד הירושלמי נכתבו בידי אלו שהחליטו להישאר להתגורר על אדמת ישראל. אולם ברבות השנים, התרוקנה הארץ כמעט לחלוטין מתושביה היהודים במשך 1800 השנה שלאחר מרד בן-כוסבא. במשך השנים הגיעו יהודים להתיישב בה מסיבות דתיות, אולם רק משפחה אחת מפקיעין שרדה, כנראה, את כל התקופה על אדמת ישראל/כנען.

שאר תושבי הארץ, הקרויים כיום פלסטינאים ,הינם צאצאים של תושביה המקוריים של הארץ, בהם כנענים ויהודים שהתנצרו והתאסלמו במהלך השנים, כמו גם צאצאי מהגרים שהגיעו ממדינות שכינות. לא ניתן כיום להפריד בינהם, שכן הם מהווים כיום יחידה לאומית מגובשת.

הפרכנו, איפוא, את הטיעון בדבר עם מגורש החוזר לארצו. מדובר, אם כן, בעם שנדד מסיבות כלכליות, והחליט לחזור לארצו, מסיבות שונות, לאחר 1800 שנה, ללא כל התחשבות בזכויותיהם של תושבי הארץ בעת החזרה.

החלטת האו"ם

האו"ם כידוע החליט על חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: יהודית וערבית.

הערבים, תושבי ישראל, שהיוו את רוב האוכלוסיה של צפון הארץ, ודרומה, לא קיבלו את ההחלטה, מאחר שראו בה החלטה לא צודקת (כמו שישראל לא ראתה צדק בהרבה מאד החלטות או"ם בהמשך). האו"ם הוא גוף פוליטי, ולא גוף המוסמך לעסוק בענייני צדק ומוסר. החלטת האו"ם של ה-29 בנובמבר 1947 היתה לא מוסרית, והתקבלה על דעתם של המדינות הקולוניאליסטיות, בעלות המסורת של אי-התחשבות בדעתם של הילידים. רוב המדינות באו"ם שנשלטו באותה תקופה על ידי ילידים, התנגדו להחלטת האו"ם, וראו בה נסיון קולוניאלי אירופאי נוסף. יש לזכור שב-1947 כל העולם כמעט נשלט בידי אליטות ממוצא אירופאי. הקולוניאליזם לא נחשב אז כפגום מבחינה מוסרית. אפילו הציונות קראה להתנחלויות הציוניות הראשונות: קולוניות, ובעברית: מושבות.

ובכן, ברור לכל מי שיעמיק בטענות שהובאו עד כאן, שהחלטת האו"ם לא הייתה מוסרית, אך היא הייתה, כמובן, בעלת תוקף חוקי, לפי המשפט הבינלאומי.

אלא הנאחזים בקרנות המזבח של המשפט הבינלאומי כדי להצדיק את הקמתה של מדינת ישראל, - יצטרכו להתמודד עם צדדים נוספים של המשפט הבינלאומי, שאינו מכיר בשלילת חזרתם של פליטים לאחר מלחמה, ושאינו מכיר בגזילת רכוש מקבוצה אתנית אחת ונתינתה לאחרת.

לאור האמור לעיל, מדהימה יכולת הציבור היהודי חילוני בישראל להזדהות מוסרית עם מצוקתם של עקורי ההתנחלויות, ולהפגין אטימות עילאית, ואף להכחיש את זכותם של פליטי 1967 ו-1948. האם הפלשתינאים אינם בני-אדם? – או שמא המוסר היהודי-ישראלי-חילוני הינו מוסר הוטנטוטי?

מבצע "עופרת יצוקה"

לסיום: בעקבות התגובה העולמית למבצע "עופרת יצוקה" הגיבו חלק ממנהיגי ישראל באומרם, שאם התנהלות ישראל בעזה היתה לא חוקית, - אין לאף מדינה בעולם יכולת להתמודד חוקית עם טרור הנתמך בידי אוכלוסיה אזרחית. טענה חזקה. לא?

ובכן, אין שום אוכלוסיה בעולם, שלא נעשה נגדה עוול משווע במשך דורות, - שתומכת בטרור. מדינות שלא עוסקות בדיכוי עמים אחרים ודתות אחרות, אינן נדרשות לבעיה העומדת בפני ישראל בעזה. החוק הבינלאומי אינו צריך להתמודד עם השאלה שישראל מציגה. הבעיה קיימת רק באזורים בהם קיים חוסר צדק משווע. את חוסר הצדק הזה יש לפתור מהיסוד, ובעיקבותיו הבעיה המשנית של טרור חייתי חסר-רחמים, הנתמך בידי אוכלוסיה אזרחית, - תיפטר כמעט מאליה.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)