יום חמישי, 27 ביולי 2006

מלחמת לבנון השנייה: כרוניקה של מוות ידוע מראש.

השנאה לישראל היא תשתית הטרור והגרילה. שנאה זו מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. ישראל צריכה להפחיתה - אם חפצת חיים היא.

שוב, כמו ב-1982, ישראל מנצלת התקפה על אזרחיה כדי להכתיב לשכנה חלשה את תפיסת עולמה בעוצמה צבאית אדירה, תוך התגייסות ציבורית נלהבת מכל המפלגות הציוניות (כמעט). שוב נשמעים קולות העידוד והחנפנות ההדדיים בין מנהיגי הצבא לעורף האזרחי. כל הסתייגות מוקעת כתבוסתנות ופגיעה במאמצי המלחמה. כל ניסיון חשיבה ספקני ארוך טווח - מיורט מיד.

יעברו שבועות אחדים ואולי חודשים, ושוב יתברר, כמו ב-1982, שחלקים גדלים והולכים של הציבור הישראלי לא מוכנים לשלם את המחיר שמנהיגי הצבא שלו דורשים ממנו. יתרונה הסוציו-אקונומי של ישראל על שכנותיה הוא גם עקב האכילס של ישראל בזמן מלחמה. יכולת העמידה של חברה אנושית במצבי מצוקה ומלחמה יורדת ככל שמצבה הסוציו-אקונומי גבוה יותר.

ישראל לא מסוגלת להתמודד במצבי התשה מלחמתית מתמשכים עם שכניה, כל עוד ההתשה משפיעה על אורח החיים של החלק הנהנתן המסיבי של אזרחיה בערים הגדולות.

המחיר הגבוה לדעת החברה האזרחית שישראל נאלצה לשלם בדרום-לבנון, הוביל לנסיגה החד-צדדית מלבנון תחת אש, העצים את כוחו הפוליטי של ארגון החיזבאללה, והעלה את קרנם של כל הארגונים והאישים באזורינו, המאמינים שישראל מבינה רק את שפת הכוח. הבריחה מלבנון הביאה כנראה את הפלסטינאים למחשבה שבאמצעות כוח יוכלו להשיג הרבה יותר. אינתיפדת ‘אל-אקצה’ הפלסטינאית והתמוטטות תהליך השלום עם הפלסטינאים התרחשו, כנראה לא במקרה, סמוך לבריחת ישראל מדרום לבנון לאחר עשרות שנות שליטה שם.

וכעבור מספר שנים, ישראל תחת הנהגתו של שרון יצאה מרצות עזה, ללא הסכם, תוך תהליך פירוק כואב של ההתנחלויות שם. גם כאן התפרשה הנסיגה כבריחה, כתוצאה של חוסר יכולת העמידה של הציבור היהודי נוכח הטרור מעזה. התוצאה הייתה התגברות כוחם הפוליטי של המיליטנטים, בראשות החמאס, ששוב טענו שישראל מבינה רק כוח.

ישראל בעיני שכנותיה

מה גורם למנהיגי ישראל להאמין שחוסנם של תושבי הצפון או משפחות החיילים יהיה חזק יותר הפעם? האם לא יגיע השלב בו יופעל לחץ אזרחי מסיבי על הממשלה להגיע להסכם כלשהו כדי להפסיק את ירי הטילים או הרג החיילים (במקרה של פלישה יבשתית ממושכת)?

הלבנונים, כמו הפלסטינאים, סבלו רבות ממסעות הנקם של הצבא הישראלי, ובכל זאת רוחם לא נשברה. אפשר אף לומר שהפסוק התנ"כי ‘כאשר ייענו אותו, - כן ירבה וכן יפרוץ’ משקף נאמנה את המצב בשני העמים הללו.

מבחינה צבאית, ישראל היא כיום המדינה החזקה ביותר בשטח שבין הודו, רוסיה וצרפת. הפלסטינאים והלבנונים הם בין החלשים ביותר מבחינה זו באיזור. אך אם אנו מתבוננים במבט לא משוחד על המפה - קשה להאמין שמיעוט לאומי יהודי קטן, השנוא על ידי רוב התושבים המוסלמים של המדינות השכנות ומרובות האוכלוסין, יוכל להתקיים לאורך עשרות ומאות שנים במצב מלחמה. מכאן נובעת תקווה בחברות הערביות והמוסלמיות - שהמאבק בסופו של דבר יוכתר בהצלחה, וישראל היהודית תיעלם מהמפה ממש כמו מדינות הצלבנים. כמו כן, הם מעודדים גם מעצם העובדה שעל פי ערכיה של ישראל עצמה כמדינה דמוקרטית, יגיע היום בו כנראה רוב אזרחיה של ישראל יהיו ערבים, ואז ממילא ישראל תחדל להיות מדינה יהודית.

ישראל נתפסת בעיני רבים בעולם המוסלמי והערבי כמדינה גזענית, שנישלה ערבים ומוסלמים מאדמתם, וממשיכה לעשות זאת. התנהלותה השחצנית, המתלהמת, הכוחנית, והמשפילה של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינאית או הלבנונית, בתוספת שיטות הענישה הקולקטיביות הכל-כך אהובות על מנהיגינו - רק מעצימה את השנאה הזו. באווירה כזו, ארגונים מיליטנטיים ערבים או מוסלמים שטיפוח השנאה הוא לחם חוקם או תנאי לקיומם - מתפתחים כשריפה בשדה קוצים בארץ ובעולם שסביבנו.

השנאה שישראל עצמה מטפחת

היהודים בישראל, המהווים כ-80% מאזרחי המדינה, חייבים להבין שהאויב הגדול ביותר שלהם, המסכן ביותר את עתידם באזור, הוא השנאה שהם מעוררים בעולם הערבי והמוסלמי על ידי יחסם הקולוניאליסטי, הכוחני, הלא-הוגן, הלא-מכבד, והשחצני-מתנשא על שכניהם, ועל אלה שעל אדמתם בנו את מדינתם.

מיגור השנאה לא נעשה בחיסול מנהיגים או חיסול תשתית טרור. מיגור שנאה הוא תהליך אמיץ של שליטה עצמית שאינו מתאים כנראה למנהיגים שהרקע שלהם הוא מאבקים אלימים כאלה ואחרים. לא ניתן לחסל את ארגוני הטרור הנתפשים כארגוני שחרור איסלאמיים או ערביים על ידי חיסול מנהיגיהם. יבואו אחרים במקומם. מדהים שישראל, לאחר עשרות שנות מלחמה בטרור, לא רוצה להבין זאת. היא ממשיכה להילחם בסימפטומים של מחלת השנאה, במקום להתעמת עם סיבת המחלה. וכמו בשימוש מוגבר באנטיביוטיקה – גם כאן המזיקים מפתחים חסינות ועמידות רבה יותר במשך הזמן. וגם כאשר קיימת התייחסות לגורמי הטרור, נוח למנהיגי ישראל חסרי האומץ הציבורי לדורותיהם להצביע על מקורותיה הזרים של השנאה ליהודים, ולא להצביע על אותם מחוללי מחלת-השנאה שישראל עצמה מטפחת יום-יום: קולוניאליזם, גזענות, אי-צדק, חוסר-הגינות, ויחס משפיל לאוכלוסיה הפלסטינאית ולמאוויהם הפוליטיים הלגיטימיים.

אם ישראל תשכיל להפחית משמעותית את השנאה כלפיה, מנהיגי ארגוני הטרור כנראה לא ייעלמו, אך התמיכה בהם מבית ומחוץ תרד פלאים, ואיתה תפחת או אף תחוסל המוטיבציה לפגוע. זאת משום שהמוטיבציה העיקרית של ארגונים אלה לביצוע פעולות טרור וגרילה היא הבנתם שפעולות אלו הן פופולאריות בקרב קהל היעד שלהם, ועוזרת להם לבסס את מנהיגותם.

איך יורדים מהעץ?

יהודים הקוראים מאמר זה יכולים להתעלם, לזלזל או לכעוס על הדברים הללו, אך אם רצונם שלנכדי נכדיהם יהיה סיכוי לחיות בארץ הזו כבני-חורין - אין להם מנוס אלא לגרום למדינת ישראל לנטוש את דרכה הבריונית, המיליטנטית והקולוניאליסטית, ולגבש גישה פוליטית הומאנית, רגישה והוגנת כלפי תושבי האיזור, זכויותיהם, ומאוויהם.

קשה להציע כרגע לממשלה דרך לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה בהכרזת המלחמה שלה. סביר להניח שמנהיגי ישראל יצטרכו לבלוע צפרדע כלשהי כדי לצאת מהתסבוכת אליה נכנסו עם הצהרותיהם הבלתי-מתפשרות. נותר רק לקוות שהמחיר בדם וברכוש שישראל תצטרך לשלם עד שמנהיגיה ימחלו על כבודם וגאוותם ויגיעו להסכם פשרה, יהיה נמוך ככל האפשר.

לאחר מכן, יש לכנס ועידה בינלאומית שתכלול את סוריה, לבנון וישראל (ואם הפלסטינאים ועמים אחרים באזור ירצו – יתקבלו אף הם בברכה) שתנסה לגבש הסכם שלום הוגן בין כל הצדדים. מפת הפתרון היא די ברורה לכל אחד מהצדדים - יהיה צורך רק באומץ ציבורי ובמשאלי-עם בקרב העמים הנוגעים בדבר כדי לאשרו. אני מאמין שפתרון הומאני והוגן כלפי כולם יזכה לאמון נרחב בישראל, סוריה, לבנון ופלסטין. קשה רק להאמין שמנהיגי ישראל יהפכו עורם בזמן הקרוב.

לאור מאמצי איראן להגיע כנראה ליכולת ייצור נשק גרעיני, המונעים אף הם משנאה יוקדת לישראל עקב המצב הפוליטי פה - יכול להיות שכבר לא יהיה מספיק זמן כדי לנטרל את טירוף השנאה המתפתח. אין להוציא מכלל אפשרות שבכיר איראני או פקיסטני זה או אחר, אכול שנאה יוקדת, יתנדב לעשות מעשה שמשון, ולחסל את גוש דן, או את ישראל כולה, תוך ידיעה שאיראן עצמה אולי תקריב מיליונים מאזרחיה בשירת הברבור של ישראל היהודית, למצהלות ליבם של מאות מיליוני ערבים ומוסלמים למודי שנאה. שעון החול מתרוקן… ישראל היהודית יכולה, אולי, עדיין, לשנות את גורלה הנחרץ לאיטו.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)

יום שלישי, 25 ביולי 2006

האם נגזר עלינו להיכלל במאבק בין עדרים חייתיים?

גם באזורנו, עדר יהודי ועדר ערבי נלחמים על טריטוריה, כשברור לכל מי שהתעלה מעל הגנים החייתים, שדו-קיום בשלום על הארץ המשותפת הזו היה פועל לטובת כולם. אלא שאינסטינקטים חייתיים נחותים ממשיכים להוביל אותנו.

במהלך ההיסטוריה היו ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור חברה אנושית מאוחדת, שתפעל לרווחת האנושות כולה. כל יוזמה כזו נפלה חלל במלחמה מול הגנים הדומיננטיים המשותפים לנו ולשימפנזים: התשוקה הבלתי נשלטת כמעט להתחלק לעדרים, והרצון של זכרים דומיננטיים לשלוט בעדרים אלות – אלו הרסו כל תקווה לעתיד טוב יותר.

בשל כושר החשיבה המופשטת המפותח אצל בני האדם בהשוואה לשימפנזים, בני אדם מבססים את השתייכותם העדרית על סמך מונחים מופשטים. זאת למרות שקרבת דם משחקת בדרך-כלל תפקיד חשוב לא פחות (כיאה לקופי-על). אצל בני-האדם נוצרו עדרים לאומיים, דתיים, ואידיאולוגיים. שני האחרונים מייחסים לאמונה תפקיד חשוב, אך קל להוכיח שמדובר בהסוואה לרעיון עדרי רגיל. רוב המלחמות בין העדרים הדתיים והאידיאולוגיים לא התחוללו בין לוחמים שהיו מאמינים מושלמים…

תפקיד הזכר הדומיננטי אצל האדם הוא מורכב יותר מאשר אצל הקופים. כמו אצל הקופים, גם רצון השליטה של מנהיגים פוליטיים מונע מכוח טובות ההנאה המובטחות עם התפקיד, למרות שהתפקיד הוא מאתגר ומסוכן גם אצל הקופים וגם אצל בני-האדם. בשני המקרים המנהיג צריך לרכוש את אמונו ו/או את יראתו של העדר.

במצב דברים כזה אין תקווה רבה למין האנושי. הצפיפות העולה של בני-האדם על פני כדור הארץ, והתמעטות אוצרות הטבע, תיצור עוד ועוד חיכוכים בין עדרים אנושיים. כיצד ניתן למנוע את הקטסטרופה הצפויה?

נראה שאין פתרון ברור. המודעות של בני-האדם לאינסטינקטים הקופיים המובילים אותם יכולה לשמש כוח מרסן ברמת הפרט. השאלה היא, כמה בני-אדם יצליחו להתעלות מעל אותם אינסטינקטים חייתיים נחותים? מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה ביבשת המתקדמת ביותר מבחינת חשיבה שיטתית ופוליטית, הוכיחה את מה שנאמר בעבר, שהתרבות האנושית אינה יותר מאשר קרום דק המכסה אוקיאנוס-לבה של ברבריות חייתית ושימפנזית.

גם באזורינו, עדר יהודי ועדר ערבי נלחמים על טריטוריה, כשברור לכל בר דעת שהתעלה מעל הגנים החייתים שלו, שדו-קיום בשלום על הארץ המשותפת הזו היה פועל לטובת כל הצדדים. זהו, לדעתי, הפתרון היחיד שמעמיד סיכוי להצלחה ארוכת טווח (כמו המודל השוויצרי). אך באווירת התיעוב ההדדי הקיים כיום בין העדרים, הסיכוי לקבלת פתרון כזה זעום למדי.

לעומת זאת, הקמת מדינה פלסטינית על השטחים שכבשה ישראל ב-1967 תשאיר את ישראל מדינה דו-עדרית. ויתור ישראלי על הנגב, הגליל וואדי ערה יוצע לאחר מכן להשלמת הפתרון… בהתחשב במאזן הכוחות העדרי באזורינו, טריטוריה משוסעת כזו לא תהווה הגנה מספיקה לעדר היהודי, והסכסוך בתוך ישראל בין העדרים יימשך. פשוט חוסר תקווה.

למי שרוצה למצוא פתרון ברמה האישית, אוכל להציע להצטרף באופן אינדיבידואלי לעדר ידידותי, רגוע ומרוחק מכאן. רבים עשו זאת, והצילו את עצמם וילדיהם ממלחמות מיותרות.

בכל אופן, בני-האדם המסוכנים ביותר בעדרים המקומיים הם אלו המחפשים פתרון מיידי וחד-צדדי ברמה העדרית. הם אלו אשר אחראים לסבל הרב של תושבי האזור. לצערי, נראה לי שהם כרגע מהווים אחוז ניכר ודומיננטי בשני העדרים היריבים בטריטוריה שלנו. כך שחוסר התקווה הוא גם ברמה העדרית.

דרושים: דרכונים קוסמופוליטיים

לאור האמור לעיל, הייתי שמח לו מוסדות-העל של האנושות המאורגנת היו מעלים מחדש את רעיון הקוסמופוליטיות, או העל-לאומיות. בני אדם הבוחלים בהשתייכות לאומית או דתית כלשהי יוכרו על ידי המוסדות הבינלאומיים כקוסמופוליטיים, ישאו דרכונים קוסמופוליטיים, ויוכלו לגור בכל מקום על פני הגלובוס מבלי להתערב בחיים הפוליטיים המקומיים, ובלי ליפול נטל על הכלכלה המקומית. המוסדות הקוסמו-פוליטיים יקימו חברות ביטוח קוסמופוליטיות אליהן יפרישו הקוסמופוליטיים את פרמיות הביטוח שלהן לצורך הגנה סוציאלית שמדינת-סעד בדרך-כלל נותנת לאזרחיה. קוסמופוליטיים יזכו למעבר חופשי בכל המדינות ויוכלו לגור ולעבוד בכל מדינה שיחפצו. (יהיה צורך במנגנון שימנע הצטרפות לקהילה הקוסמופוליטית מסיבות כלכליות. לדוגמא: זכות התנועה החופשית תוגבל תקופתית למדינות בהן ההכנסה הממוצעת לנפש נמוכה מהכנסתו החוקית של המועמד בשנים האחרונות). הם יהיו מחויבים אישית לערכים הקוסמופוליטיים. מעמדם יישלל או יפגע אם ישתמשו בו לרעה או בניגוד לעקרונות הקוסמופוליטיות.

גרעין קוסמופוליטי כזה, שאינו עוסק בשליטה אובססיבית על טריטוריה עדרית, אינו עסוק במלחמות, בהרג ובשנאה, ימשוך אחריו עוד ועוד מצטרפים חדשים. ואולי יום אחד רוב האנושות תראה עצמה משויכת לגוף קוסמופוליטי כזה.

בנוסף, בעידן הגלובליזציה, בו סחורות נעות בחופשיות יחסית בין מדינות העולם, ניתן (בהדרגה, כדי למנוע זעזועים כלכליים שליליים) לעבור לשלב הבא, שהוא מעבר חופשי יחסית של מהגרים בין המדינות.

אולי שתי השיטות האלו יצליחו להתגבר על המגבלות העדריות שירשנו מאבותינו הקופים וליצור אנושות מאוחדת. בכל זאת, האנושות התקדמה מחברות שבטיות בנות מאות או אלפי חברים, לחברות לאומיות פלורליסטיות בנות עשרות או מאות מיליוני בני אדם. ההתקדמות הבאה - לחברה אנושית ללא גבולות לאומיים ודתיים - אולי בכל זאת תגיע יום אחד… לו יהי.

(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)