במזרח התיכון לא חסרים זכרים-מיליטנטיים שלא נוקפים אצבע כדי לתמוך בחלשים בקרב עמיהם, אך באותו זמן משתמשים בטיעון ההגנה על זכויות העם שלהם כדי להרוג בעמים אחרים. מאין נובעת המיליטנטיות הזכרית הזו?
משחר המין האנושי, עדרים אנושיים חשו צורך בהגנה מהסביבה העוינת והפקידו את ביטחונם בידי זכרים שנאבקו על ההנהגה, ושזכו בטובות הנאה שונות ומשונות עם קבלת המשרה. לכאורה, כמעט ולא קיים הבדל בין עדרים אנושיים לעדרים של בהמות הסוואנה.
אך קיים הבדל עקרוני, לאו דווקא לטובת האדם; האדם והשימפנזים הינם המינים היונקים היחידים בהם קיימת אוכלוסיה זכרית מיליטנטית ניכרת הנהנית (באופן מודע או תת - מודע) לתקוף ולהרוג בעדרים זרים של בני-מינם, רק משום שהם זרים, למרות ששום סכנה ממשית לא נשקפת מהם. מכאן נובעת גם, כנראה, ההתלהבות הייחודית של הזכרים המיליטנטיים של המין האנושי ממשחקים קבוצתיים תחרותיים, דוגמת כדורגל וכדורסל, המהווים מעין סובלימציה של אותו יצר זכרי שמפנזי-אנושי.
בני-אדם כיצורים המודעים ליצריהם החייתים, ומתביישים בהם, מנסים בכל-דרך, לתרץ את התנהגותם החייתית ב’אידאלים נשגבים’ דוגמת דת ולאום. כל העדרים האנושיים (כמעט) מחנכים את ילדיהם על כך שהעדר שלהם-עצמם הינו אוהב שלום מאין-כמותו, והבעיה היא תמיד איזה עדר אחר בסביבה או במרחקים "המאלץ אותנו, בניגוד לרצוננו להילחם ולהרוג בו…". את תאוות ההרג הטבעית של הזכרים המיליטנטיים של המין האנושי מנסים בדרך-כלל להסתיר, אך היא מתגלה בכל כיעורה השימפנזי, שעה שהאידיאולוגיה השלטת בעדר מכשירה הרג כלשהו. ואז, לא משנה באיזה עדר אנושי של חיילים מדובר - הששון אלי קרב (בהנחה שהם הולכים להרוג ולא בהכרח להיהרג…) פורץ מבעד למסכה התרבותית אותה לובשים אותם זכרי-אנוש מיליטנטיים בעתות שלום. ההבדלים העיקריים בין זכרים מיליטנטיים מעדרים שונים הם במידת הדרור שהם נותנים לאינסטינקטים השימפנזים שלהם, ולמידת ההנאה שהם מרשים לעצמם להפגין בשל כך.
המלחמות הבלתי-פוסקות בין עדרים אנושיים מתורצות בימינו כהגנה על ביטחונם של העדרים מכריזי המלחמה, או בשם הצדק והזכויות של העדר מכריז המלחמה. קל להוכיח שאותם משטרים מחרחרי מלחמה לא מתעניינים בזכויות, בצדק, או בחייהם של העדרים האנושיים אותם הם מתיימרים לייצג: הפלשתינאים, בשם הצדק והזכויות שמגיעות להם, רוצחים ילדים חפים מפשע מהעדר הפולש, אך כמה הם השקיעו באופן יחסי ברווחת חייהם ושיקומם של הפליטים הפלשתינאים ברחבי העולם? המאבק האלים שלהם לזכויות העדר שלהם הינו מסווה לרצונם של הזכרים המיליטנטיים שלהם להילחם ולהרוג.
אין זה מפליא שהימין המיליטנטי מבית מדרשו של איבט ליברמן תומך גם בימין הכלכלי המפקיר את חלשי-העדר לחוקי הג’ונגל, בעודו משקיע את כל מירצו בהגנה על בטחונו המדיני של העדר. צביעות. אם מר ליברמן היה רוצה להגן על בני העדר היהודי שלו מפני האיום הגרעיני מהעדר האירני, הוא היה לפחות מתעניין גם בהקמת מקלטים אטומיים ברחבי המדינה. הוא אינו מעוניין בהגנה על העדר שלו. הוא מעוניין כמו הזכרים המיליטנטיים השליטים בעדרים אנושיים - שימפנזיים אחרים ברשיון להרוג. וכמו ג’ורג’ בוש בארצות-הברית, ואחרים רבים כמותו בהיסטוריה האנושית העקובה מדם - הדרך הטובה ביותר לזכרים מיליטנטיים מסוגו, להשיג את רשיון ההרג שלהם הוא להפחיד עד מוות את עדריהם שלהם, מהצפוי להם אם לא יהרגו בעדרים אחרים.
לא איבט ליברמן, לא אוסמה בין-לאדן, לא ג’ורג’ בוש, לא איסמאיל הינייה, לא מחמוד אחמדינג’ד ולא אדולף היטלר השקיעו כספים בהגנה על בריאותם ורווחתם של עמיהם כמו שהם השקיעו או היו רוצים להשקיע בכלי-משחית. כל האישים הללו התחזו למגיני עמם, אך הם היו מעוניינים בדבר אחד בלבד (באופן מודע או לא מודע): ברשיון להרוג!
מתי האנושות תפסיק להיכנע לזכרים המיליטנטיים הללו?
(המאמר הופיע ב- www.scoop.co.il)
